“ספר חמוד מאוד, נקרא במהירות (אולי אפילו מהר מדי!) שמשאירה לך בסופו טעם של עוד. ניכר כי גון בן ארי הוא סופר צעיר ובעל פוטנציאל. מחכה כבר לספרו הבא!”

“הספר בא לי ממש בטוב. הוא כתוב יפה, במשלב מגוון ועם דמויות מוזרות, בעיקר קלאוס והאם. נכנסתי לפה כי רציתי ממש להודות לגון בן-ארי על הספר ולא מצאתי איפה...”

“ניגשתי לספר הזה בסקרנות גדולה. הציטוט שמופיע בגבו, זה עם איברי הגוף ששוכבים זה מול זה ("בני אדם, כשהם שוכבים זה על זה, כמעט הכל נמצא בסימטריה נכונה. הפה שלו מול הפה שלה, הידיים שלו מול הידיים שלה, האיבר שלו מול האיבר שלה וכו'. רק הלב שלהם תמיד נמצא בצדדים הפוכים") מעניין ומושך. גם כשמדפדפים קצת מגלים כל מיני ציטוטים משעשעים או מפתיעים, וכן צורת כתיבה הבנויה בפרקים קצרצרים בני עמוד-שניים כל אחד, כתיבה לקונית שמשאירה מקום למחשבות בדומה לכתיבתו של ארי דה לוקה. זורם בקלות ונגמר מהר. אלא שבניגוד לארי דה לוקה, ניכר שגון בן ארי הוא עדיין סופר מתחיל, לא מלוטש, שהרבה מפרקיו של ספרו לא מובילים לשום מקום. הוא מלא במשפטים כמו זה המצוטט לעיל, שממבט ראשון נראים לך מבריקים אבל אם תסתכל מקרוב תשאל את עצמך מה בדיוק רצה המחבר לומר. הוא אמנם קריא מאוד, הדפים נהפכים מעצמם כיוון שהפרקים קצרים כל כך וחלקיים כל כך, כאילו שכל אחד מהם נעצר באמצע המשפט (ולפעמים הם באמת נעצרים)- אבל אתה תמיד מחכה שהדבר הגדול יקרה כבר, שיספרו לך את כל הפרטים, שזה יתחיל להיות סיפור ולא אוסף עובדות מעורב באוסף מחשבות של ילד קטן, עד שאתה כבר לא יודע מה אמת ומה בדיון. בעיקרון, זה סיפורו של ילד בשם קלאוס. בהתחלה בכל הסצנות שלו מופיע גם אחיו הגדול, אחר כך נעלם האח מהסיפור (יש לכך הסבר, אבל הוא מופיע כמעט בדרך אגב) וקלאוס ממשיך לבדו. איכשהו הוא גדל לנגד עינינו, ומילד בן 3 הוא הופך לבן 18, אלא שקשה לשים לכך לב. הכתיבה נשארת אותה כתיבה, המחשבות כמעט ולא מתבגרות, רק האירועים שפוקדים את חייו משתנים. מתישהו באמצע הספר הוא זורק, באגביות, שיש לו חברה, ורק בסוף אנחנו יכולים לתפוס כמה חשובה היא היתה בחייו. עד אז זה נשמע כאילו היא סתמית לגמרי. יש שם משפחה שגרה בדירה הסמוכה, שהם חברים טובים של משפחתו, וזו מופיעה בסיפור הרבה יותר ממשפחתו שלו. עלילה ממשית כמעט ואין שם. גב הספר מבטיח מיני הבטחות מפתות. למשל: "הוא מתבונן האחיו הגדול רותם, אבא תייר, שכנה משוגעת ותשוקה עזה לים. ילדות טובה, בסך הכל. אבל כל אותם זמן זוחל לעברם אסון". בפועל, כל השורה הזו מתומצתת לחמישית הראשונה של הספר, וכל השאר מתרחש אחרי שהם כבר עזבו את הבית עם השכנה המשוגעת, עברו לאחד יד הים וקאוס כבר מזמן הפסיק להתבונן ברותם. מבטיחים לנו גם על המחברת הסודית שלו, בו הוא רושם תובנות שונות לגבי בני אדם, אבל במציאות המחברת מופיעה לעיתים רחוקות והתובנות בה היו סתומות לי לגמרי (למשל: "אהבה זה בפריז אנחנו כנראה בסדר. זה מייקל ג'קסון שלא בסדר"). בסך הכל זה לא ספר גרוע. הוא מעביר את הזמן לא רע, ופה ושם יש כמה ציטוטים נחמדים. אבל הכל בו לא מחובר, לא מתלכד לכדי סיפור אחד, ולמרות שכמעט כל מה שקרה מתברר לקראת הסוף לעשורו- זה עדיין נראה כאילו הסופר כתב יפה, אבל שכח להכניס לתוך ספרו לב בריא שיפעם ויזרים דם. ככה, זה נראה יותר כמו רובוט מאשר כמו אדם רגיש.”

“הספר כתוב בצורת יומן, כשא ניתן להבחין בהתבגרותו של הכותב עם הזמן. החלק הראשון של הספר מספר חוויות ילדות, נחמדות אבל לא ממש מצדיקות ספר למבוגרים. החלק השני מדבר יותר על משמעות החיים, והסוף - טראגי ומקסים. אפשר לקרוא את על הספר בכמה שעות, וזה שווה בשביל הסוף. מאוד קל לקריאה מבחינת שפה, ונוח לקריאה כי האותיות גדולות, הפרקים קטנים - בין רבע עמוד לשניים, והספר קצר. לסיכום, הספר מתחיל בשיא הקלילות וחוסר משמעות, ומסתיים בשיא הכבדות ומעורר מחשבות.”

“ספר חמוד מאוד, נקרא במהירות (אולי אפילו מהר מדי!) שמשאירה לך בסופו טעם של עוד. ניכר כי גון בן ארי הוא סופר צעיר ובעל פוטנציאל. מחכה כבר לספרו הבא!”

“הספר בא לי ממש בטוב. הוא כתוב יפה, במשלב מגוון ועם דמויות מוזרות, בעיקר קלאוס והאם. נכנסתי לפה כי רציתי ממש להודות לגון בן-ארי על הספר ולא מצאתי איפה...”

“ניגשתי לספר הזה בסקרנות גדולה. הציטוט שמופיע בגבו, זה עם איברי הגוף ששוכבים זה מול זה ("בני אדם, כשהם שוכבים זה על זה, כמעט הכל נמצא בסימטריה נכונה. הפה שלו מול הפה שלה, הידיים שלו מול הידיים שלה, האיבר שלו מול האיבר שלה וכו'. רק הלב שלהם תמיד נמצא בצדדים הפוכים") מעניין ומושך. גם כשמדפדפים קצת מגלים כל מיני ציטוטים משעשעים או מפתיעים, וכן צורת כתיבה הבנויה בפרקים קצרצרים בני עמוד-שניים כל אחד, כתיבה לקונית שמשאירה מקום למחשבות בדומה לכתיבתו של ארי דה לוקה. זורם בקלות ונגמר מהר. אלא שבניגוד לארי דה לוקה, ניכר שגון בן ארי הוא עדיין סופר מתחיל, לא מלוטש, שהרבה מפרקיו של ספרו לא מובילים לשום מקום. הוא מלא במשפטים כמו זה המצוטט לעיל, שממבט ראשון נראים לך מבריקים אבל אם תסתכל מקרוב תשאל את עצמך מה בדיוק רצה המחבר לומר. הוא אמנם קריא מאוד, הדפים נהפכים מעצמם כיוון שהפרקים קצרים כל כך וחלקיים כל כך, כאילו שכל אחד מהם נעצר באמצע המשפט (ולפעמים הם באמת נעצרים)- אבל אתה תמיד מחכה שהדבר הגדול יקרה כבר, שיספרו לך את כל הפרטים, שזה יתחיל להיות סיפור ולא אוסף עובדות מעורב באוסף מחשבות של ילד קטן, עד שאתה כבר לא יודע מה אמת ומה בדיון. בעיקרון, זה סיפורו של ילד בשם קלאוס. בהתחלה בכל הסצנות שלו מופיע גם אחיו הגדול, אחר כך נעלם האח מהסיפור (יש לכך הסבר, אבל הוא מופיע כמעט בדרך אגב) וקלאוס ממשיך לבדו. איכשהו הוא גדל לנגד עינינו, ומילד בן 3 הוא הופך לבן 18, אלא שקשה לשים לכך לב. הכתיבה נשארת אותה כתיבה, המחשבות כמעט ולא מתבגרות, רק האירועים שפוקדים את חייו משתנים. מתישהו באמצע הספר הוא זורק, באגביות, שיש לו חברה, ורק בסוף אנחנו יכולים לתפוס כמה חשובה היא היתה בחייו. עד אז זה נשמע כאילו היא סתמית לגמרי. יש שם משפחה שגרה בדירה הסמוכה, שהם חברים טובים של משפחתו, וזו מופיעה בסיפור הרבה יותר ממשפחתו שלו. עלילה ממשית כמעט ואין שם. גב הספר מבטיח מיני הבטחות מפתות. למשל: "הוא מתבונן האחיו הגדול רותם, אבא תייר, שכנה משוגעת ותשוקה עזה לים. ילדות טובה, בסך הכל. אבל כל אותם זמן זוחל לעברם אסון". בפועל, כל השורה הזו מתומצתת לחמישית הראשונה של הספר, וכל השאר מתרחש אחרי שהם כבר עזבו את הבית עם השכנה המשוגעת, עברו לאחד יד הים וקאוס כבר מזמן הפסיק להתבונן ברותם. מבטיחים לנו גם על המחברת הסודית שלו, בו הוא רושם תובנות שונות לגבי בני אדם, אבל במציאות המחברת מופיעה לעיתים רחוקות והתובנות בה היו סתומות לי לגמרי (למשל: "אהבה זה בפריז אנחנו כנראה בסדר. זה מייקל ג'קסון שלא בסדר"). בסך הכל זה לא ספר גרוע. הוא מעביר את הזמן לא רע, ופה ושם יש כמה ציטוטים נחמדים. אבל הכל בו לא מחובר, לא מתלכד לכדי סיפור אחד, ולמרות שכמעט כל מה שקרה מתברר לקראת הסוף לעשורו- זה עדיין נראה כאילו הסופר כתב יפה, אבל שכח להכניס לתוך ספרו לב בריא שיפעם ויזרים דם. ככה, זה נראה יותר כמו רובוט מאשר כמו אדם רגיש.”

“הספר כתוב בצורת יומן, כשא ניתן להבחין בהתבגרותו של הכותב עם הזמן. החלק הראשון של הספר מספר חוויות ילדות, נחמדות אבל לא ממש מצדיקות ספר למבוגרים. החלק השני מדבר יותר על משמעות החיים, והסוף - טראגי ומקסים. אפשר לקרוא את על הספר בכמה שעות, וזה שווה בשביל הסוף. מאוד קל לקריאה מבחינת שפה, ונוח לקריאה כי האותיות גדולות, הפרקים קטנים - בין רבע עמוד לשניים, והספר קצר. לסיכום, הספר מתחיל בשיא הקלילות וחוסר משמעות, ומסתיים בשיא הכבדות ומעורר מחשבות.”