הספרות היפה של ימי הביניים היתה מועדון גברי אקסקלוסיבי שנשים יהודיות הודרו ממנו, הן ככותבות והן כקוראות. במועדון זה היו שירים, סיפורים, בדיחות ואמרות כנף על אודות נשים מטבע עובר לסוחר. משוררים –כמו רבנים, פילוסופים, רופאים, פוסקים ובעלי מוסר- זיהו נשיות עם גופניות וטומאה, ונעו תדיר בין דמוניזציה של נשים לאידיאליזציה של דמות האהבה המושלמת והבלתי מושגת.