“פ. רינגל. חייו השניים של אברם פוץ. כתר. 2006
סיפור מקסים. נובלה יותר מרומן. זקן יהודי, בלגי המיודד עם התרבות הצרפתית, מריר וקנטרן, שונא צעירים ואנשים בכלל, מקנא במי שנותרו לו שנים לחיות, בבריאים, בתאבי החיים, בזוגות בזונות ועוד.
אברם מחליט לחוות (מחדש?) את החיים דרך רציחות סדרתיות. לכאורה הוא דוחה את מותו שלו ע"י גרימת מוות לאחרים. קורבנותיו אינם נבחרים בקפידה לפי טינות ותיקות או לוגיקה אחרת, אלא לפי הנגישות שלו אליהם ולפי קלות המתתם. הכתיבה האירונית יוצרת הזרה/הרחקה מסוימת כך שנוכל לצחוק עם קריאת מעשיו הזוועתיים של הקשיש ניצול השואה. כל זקן או קשישה מעוררים בו גועל, במוחו מתרוצצות תמונות של פין רופס, שדיים נפולות, פימת סנטר וכתמים חומים על גב כף היד. הוא מצהיר שאין לו זיכרונות מעבר, אם כי ידוע לנו שניצול איכשהו ממחנה מוות , הוריו ומשפחתו נרצחו, למד רפואה ופסיכיאטריה, עדיין בגיל 87 יש לו מטופלים. הוא שייך לחוג משוטטים בכל העולם, "טיולי היפוקראטס" שבו אנשים משכילים ומעוניינים. הוא מכיר שם חברים משך 30-40 שנה ולמעשה לא מחבב אף אחד ממש. איש לא יקר לליבו, אם כי הוא מבכה אהבה מוחמצת אחת או שתיים. הקורא נדהם מול אמירתו שאין לו חיים. תוך כדי הגיגיו של הזקן ורישומי מעשיו כדי שזכרונו המתיישן לא יבגוד בו, אנו לומדים על שיעור ההזדקנות של אירופה, קצת על עולם העבודה והלימודים והאבטלה. האם אלו עובדות או פרשנותו של אברם למאה העשרים ואחת שם? אין לדעת. לא החלטתי אם אני חומלת על הקשיש הערירי או בזה לו, שהרי ניתן להיות לבד ולא בודד, אפשר היה לו לאמץ בחור/ה ולהשקיע בם את נשמתו, ניתן היה לו לעזור למובטלים או מהגרים וליצור משמעות לחייו המאוחרים. אפשר שייקח ויאגרה כדי להסתכן, אפשר להתאבד ואכן הוא שוקל זאת. [אלא אם השנאה, הקנאה והנקמה משתלטות]. הכתיבה הרהוטה והאירונית על תהליך ההתפוררות הגופני המוסרי והאישיותי, משמשת תמרור אזהרה לכולנו. לדעתי, עלינו להסיק פרטית וחברתית, איך לקדם את פני הרעה...”