הזמנה למסע
...יש לך כנפי רוח,
כנפי נשרים אדירים,
אל תכחש בם פן יכחשו בך,
דרוש אותם וימצאו לך מיד. 2
מהפכת ההארה שבדפי ספר זה הִנה תורתו הייחודית, הגנוזה, של הראי"ה קוק (1865-1935), אליה העפיל כאיש רוח, הוגה דעות, מיסטיקן ומנהיג דתי, המתמודד עם בשורת הציונות לעמו. בראשית דרכו מרד בהוויה החרדית-גלותית, אשר הסתגרה לנוכח גלי התרבות המודרנית והזרם הציוני המתחזק. בחיפושיו אחר פשר המגמות הרעיוניות המתנגשות בעם, התחוללה ברוחו מהפכה אמונית דרמטית. שלב אחר שלב התגבשה תורתו, עד לכדי חוויית "הארה", שהייתה בעיניו - התגלות בשורת התחייה הרוחנית.
על-כן, תופעה מרתקת ונעלה באישיותו של הרב היא יכולתו הנדירה לבחון את לבו, להטיל ספק באמונותיו ולשנות את השקפותיו. אין בהגותו עמדה חד-ממדית עקבית, אלא דרמה של התפתחות השקפות, המושפעות מנסיבות חייו והנבנות כְּתֵל, נדבך על גבי הריסות קודמו. הרב קוק עצמו העיד על כך בכותבו בכנות ובאירוניה חריפה:
יש קדושה בונה ויש קדושה מחרבת...מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בניינים עצמיים. הוא חוסה בצלם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם.3
אכן חזונו של הראי"ה היה רדיקלי מאד במציאות החברתית-חרדית של זמנו. פרסום מאמריו, כפי שיסופר, עורר עוינות קשה כנגדו מצד קנאים. אולם ניצחונה של הציונות העלה עִמה את הציונות-הדתית לגווניה, אשר דחקה לשוליים את הזרם החרדי והפכה לזרם דתי מרכזי במדינת-ישראל.
אמנם, הראי"ה קוק מוכר לציבור הרחב כאביה הרוחני של האמונה המשיחית ב"שלמות ארץ-ישראל". אך לאמִתו של דבר, השקפה זאת התגבשה דווקא במפעלו של בנו, הרב צבי-יהודה קוק, למרות שראה עצמו כממשיך דרכו של אביו הדגול.4 הרב צבי-יהודה קוק, יצר מתורת אביו את תורתו שלו בדבר שלמות הארץ כתהליך משיחי. באמצעות קבוצת תלמידים מצומצמת, הוא הצליח להצמיח בחלוף השנים, מחנה ציוני-דתי המאמין בתורת ארץ ישראל השלמה כבשורה המשיחית.5 ברוח זאת נלמדת תורת הרב צבי יהודה קוק כאידיאולוגיה מרכזית בחינוך הדתי. הציונות-הדתית-משיחית הפכה לדומיננטית לא רק בציבור האורתודוכסי, אלא מכתיבה, באמצעות מפעל ההתנחלות, את סדר היום הלאומי מזה שנות דור. ואולם, חזונו של האב, הראי"ה קוק, ליהדות "מוארת" נותר גנוז בכתביו.
תקופת יצירתו של הראי"ה קוק עמדה בסימן המאבק עם החברה החרדית אשר שללה את עצם העלייה הציונית לארץ-ישראל. בשורתו הבשלה של הראי"ה קוק, אשר נישאת בספירות עליונות של חזון, בנכונות מתמדת לביקורת עצמית המלווה תהליכי הרס ובניין, הייתה מעבר ליכולת ההזדהות של בני-דורו, של תלמידי הישיבה שהקים - ולטענתי - גם של "ממשיכי דרכו".
צילה בר-אלי, בספרה אודות אביה, הרב נריה, אשר למד בישיבתו של הראי"ה קוק, מתארת את אי-הצלחתו של הרב להעמיד תלמידים הרבה: "באותה עת [שנות השלושים], לא רבים מתלמידי הישיבה התעמקו בדרכו הרעיונית של הרב. הם העריצו את דמותו וגאונותו התורנית-למדנית, אך לא התמזגו עם עולמו המחשבתי. הרב אושפיזאי סיפר שבעשרת ימי תשובה ניסו בהכוונת הרב צבי-יהודה לעורר את תלמידי הישיבה ללמוד אורות התשובה, אולם הדבר לא עלה יפה...כעבור שנים, כשהגיע לישיבה דור חדש של תלמידים, בוגרי ישיבת "בני עקיבא" שחונכו על-ידי הרב נריה, בוגרי 'מדרשית נועם' ותלמידי ישיבת 'כרם דיבנה', השתנתה המגמה באופן מובהק בהשראתו של הרב צבי-יהודה, שנכנס להנהגת הישיבה".6
לאור תובנות ספר זה, יתברר כי "ממשיכי דרכו", ובראשם הרב צבי-יהודה, אימצו אל לבם בעיקר את ראשית הגותו של הראי"ה, טרם הבשלתה לכלל הגות רדיקלית תוך כדי המפגש עם הריאליה הציונית בא"י. סיבה נוספת ל"גניזת אורותיו" הייתה, כנראה, מרכזיותה של החוויה המיסטית ההוליסטית בתורתו, שהִנה זרה בדרך כלל לאנשי הלכה. בכל-אופן, לטענתם – "לא איכשר דורא" – משמע, הדור אינו כשר עדיין לבשורה במלואה. וכך, בתדמית הבוסרית של הגותו, נגנזה המהפכה הרוחנית שחפץ לחולל הראי"ה.
כיום, מורגשת תסיסה רוחנית בדור הצעיר בדמות תהליכי "חזרה בתשובה" ובתי-מדרש חילוניים, ואף העיסוק המיסטי מעורר עניין רב בציבורים חילוניים ודתיים כאחד. (חיפוש דתי במיסטיקה ההודית מכונה בלצון:"הוֹדוּ לה' כי טוב").
מעניין לציין, כי הראי"ה קוק צפה תהליך של תסיסה רוחנית לאחר הקמת המדינה. ציפייתו התבססה על תובנה עקרונית בתורתו לגבי טבע האדם. האדם במהותו הוא יצור יוצר ואידיאליסטי, החותר לשיפורה של מציאותו ועילויה. הרב סבר כי הציונות, כמוקד המאבק היהודי, נתנה לרבים מענה לשאיפת יסוד קיומית זאת. ברם, מה יהא לכשהציונות המעשית תגשים את מטרותיה? הרב טען כי התשוקה לשכלולה של המציאות תחולל את התעוררות המהפכה הרוחנית:
מקובלים אנו, שמרידה רוחנית תהיה בארץ ישראל ובישראל בפרק שהתחלת תחיית האומה תתעורר לבוא. השלוה הגשמית שתבוא לחלק מהאומה, אשר ידמו גם כן שכבר באו למטרתם כולה, תקטין את הנשמה, ויבואו ימים אשר תאמר אין בהם חפץ. השאיפה לאידיאלים נישאים וקדושים כליל תחדל, וממילא ירד הרוח וישקע. עד אשר יבוא סער, ויהפוך מהפכה, ויראה אז בעליל כי חוסן ישראל הוא בקודש, באור ד'. בתורתו, בחשק האורה הרוחנית, שהיא הגבורה הגמורה המנצחת את כל העולמים וכל כוחותיהם.7
בחינת מכלול תורתו לנוכח תהליכי המציאות, מאז ועד היום, חורגת מגבולות החקר ההגותי שבספר זה. ואכן, לאחר שמהציונות הבשילה המדינה, אף חזון הראי"ה לתחייה רוחנית ראוי לבחינה ביקורתית מחודשת. ראוי גם לציין, כי בניגוד להתממשות אמונתו של הרב בציונות, הוא לא חזה את נוראותיה של השואה. זהו עניין מרכזי בביקורת תורתו.
השואה, שמבחינה תיאולוגית הִנה אניגמה בלתי פתורה, מזעזעת את אושיותיה של כל תורה הדוגלת בהכוונה אלוהית של המציאות. אולם, אף כי בעינַי - השואה אכן מוטטה את האמונה הפשוטה בהשגחה משיחית, בכל זאת, מאמין אני בממד האנושי-התפתחותי בהגותו של הראי"ה, שהוא המוטיב המרכזי בספרי.
כתבי הראי"ה הם כספר החתום בפני מבקשי-דרך, המרחיקים בצימאונם הרוחני לתרבויות אחרות. זוהי תוצאת מדיניות "חינוכית-ערכית", בה הדור הצעיר במגזר הממלכתי-כללי אינו נחשף להגות 'הציונות הרוחנית'. את הגות 'הציונות הרוחנית' יצרו, במקביל לרב, גם אחד-העם, א.ד. גורדון, ברל כצנלסון, ח.נ. ביאליק, מרטין בובר ורבים אחרים. בחינוך הישראלי נגנז זרם זה, אשר כונן מסד משותף למסורת היהודית ולתרבות המודרנית והתווה נתיבים לזהות יהודית-מודרנית.8
הרוח היוצרת מתממשת, בין היתר, באידיאולוגיות המשפיעות בעוצמה רבה על עיצוב חיי החברה. אידיאולוגיות התוו לטוב ולרע את מהלך ההיסטוריה. אידיאולוגיה במיטבה אינה מתארת את המציאות הריאלית, אלא את הדרך להגיע למציאות פנימית או חיצונית מטיבה יותר. בתפיסה רוחנית, בכלל, ובזו הנפרשת בספר זה, בפרט, קיימת הנחה א-פריורית כי במציאות רבת הפנים והסתירות, טמונה מגמה פנימית השואפת להיטיב את הקיים. לנוכח הרוע, השרירותיות והאכזריות שבמציאות, הרוחניות מבקשת למצוא את התרופה אשר תוביל לצמיחה מחודשת, חסינה יותר. והמסע האידיאי נמשך מדור לדור.
הדרך הרוחנית הגנוזה בכתבי הראי"ה קוק מוצעת בספר זה כהשראה לקורא/ת - שהרי הצמיחה הרוחנית גנוזה ברוחנו.
ספר זה עשוי לאתגר ציבורים שונים. מחד גיסא, הציבור הציוני-דתי, הנכון ומעוניין להתמודד עם רוחו החופשית, האמיצה והריאליסטית של הראי"ה.
מאידך גיסא, הציבור החפץ להשכיל ביהדותו ימצא עניין רב בממד המודרני של תורת הראי"ה. ערכים חילוניים הנובעים מתוך הפילוסופיה של העת-החדשה, עד כמה שהדבר ישמע מפתיע, הִנם מרכיב חיוני בתורתו. בשונה מהדרישה ל"חזרה בתשובה", ניתן לאפיין את גישתו של הרב, בדומה לשיטה המדעית, כ"התקדמות בשאלות". בניגוד ל"חזרה בתשובה", הדורשת מהחילוני להמיר את ערכי חייו, הרי שתורת הרב העריכה את הערכים המודרניים והושפעה מהם עמוקות, ועל-כן היא מאפשרת מפגש פנים אל פנים, כניגודים משלימים, בין דתיים לחילוניים.
מפגש זה כבר מתחולל בתחומי התורות ההוליסטיות של "העידן החדש". השקפה כללית זאת, כנרמז בשמה, מציעה דרכים רוחניות, שהן מעבר לדת ולחילוניות כאחד. אלו הן מגוון רב של יצירות, חלקן מעמיקות, חלקן רדודות, חלקן פיתוחים מתוך דתות מסוימות, חלקן חדשניות לגמרי, אך מרביתן פונות אל האדם כאדם, מעבר לשייכותו הדתית או הלאומית. שאלה מעניינת היא – האם הראי"ה קוק, כמו ידידו החילוני, א.ד. גורדון, היו ממבשרי הרוחניות ההוליסטית?
אחד מביטויה של מהפכנות זאת מקופל באחת האמרות עִמן מזוהה תורת הרב: "הישן יתחדש והחדש יתקדש". השאלה המרתקת היא - כיצד היתוך זה עשוי להתרחש? "תורת ראשית הגאולה", השקפתו האחדותית-הוליסטית של הרב קוק, כך לדעתי יתברר, הִנה משמעותית כדרך חינוכית-רוחנית לדמותה הראויה של היהדות בישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית.9
2. מתוך "קריאה להסתכלות עליונה", אורות הקודש, א, פג. הטקסט במלואו מובא בסוף ספרי.
3. אורות הקודש, ב, שיד.
4. תדמית זאת נתחזקה בעקבות ספרו של ס. רכלבסקי, חמורו של משיח. ראה על כך בפרק השני.
5. על הקצנתו של הרב צבי-יהודה קוק ראה את מסקנותיה של שרה שטרסברג בסיום ספרה - דמות האדם במשנות א"ד גורדון והרב קוק, עמ' 217-216.
6. צלה בר-אלי, שחר אורו – הרב משה-צבי נרי'ה זצ"ל, הוצאת צלה בר-אלי, י-ם, תשס"ב, עמ' 123.
7 ערפלי טוהר, ההוצאה החדשה עמ' פו.
8 ראה א. שביד, נביאים לעמם ולאנושות; וספרִי - הומניזם ישראלי, הוצאת מופ"ת תשס"ה.
9 דרכי המיוחדת בפיתוח תורת הראי"ה קוק תפֹרש בספרי "תורת מגילת העצמאות לדמוקרטיה ישראלית" , העוסק ביהדות-דמוקרטית.
