הרומאן הוא האח הצעיר במשפחת הצורות הספרותיות. צעיר הוא מכדי שתהיה לו מוזה משלו על הר האולימפוס כלשאר אחיותיו: הקומדיה, הטרגדיה, האפוס, הליריקה, האידיליה ושאר בני הבית. בהיותו בן-זקונים עדיין לא זכה לאותה מידת חינוך שקיבלו אחיותיו הבוגרות, שלהן היו שופטים ושוטרים, מבקרים ומנתחים במשך אלפי שנים.
כיוון שהרומאן חסר מסורת ארוכה ומשוחרר מנטל צווי עשה ואל תעשה, שאותם הטילו דורות למדנים, פרשנים ומבקרים על יתר הצורות הספרותיות, הרי הוא חופשי מראשית דרכו הקצרה ופתוח לנסיונות - במיוחד בצד המבנה והטכניקה.
הרומאן מרבה לטפל ביחסים שבין היחיד לבין חברתו, על כן טבעי היה שתפוצתו תלך ותגדל עם גידול תאוצת השינוי בחברה המערבית. קצב ושינוי הם גילויים של זמן ומכיוון שכך, הרי שאין להפריד בין הזמן לבין הרומאן. כבר בשנת 1770 תבע ג. לסינג לחלק את כל האמנויות לקטגוריות המבוססות על החלל והזמן לפי התכונות המיוחדות הטמונות באמצעי הבעתן. אף שניתן לחלוק על כמה מעמדותיו בסוגיה זו, אין חולקין על כי עצם העלאתן משמשת נקודת מפנה במחשבת הביקורת הספרותית. הנרי ג'ימס הרבה לטפל בבעיות הזמן שברומאן ושם דגש על חשיבותם של הרצף, ההמשכיות, הקצב והצורה, אלא שהבליע אותם במכלול סוגיות אחרות של ביקורת הרומאן.
חיבור זה מוקדש כולו לליבון בעיות הזמן ברומאן על כל השלכותיו, תוך שהוא מתייחס למחשבותיהם של חלוצי הביקורת באירופה ומתאמץ להביאם לידי מבנה אחיד וכולל.