“הספר "מלחמה ואנטי־מלחמה" מאת אלווין והיידי טופלר (הוצאת מעריב – הד ארצי, 1994) מתאר את האופן שבו במאה ה־21, הקדמה הטכנולוגית תאפשר אסטרטגיות מלחמה חדשות, כמו גם אסטרטגיות חדשות של עשיית שלום.
הפרק המאלף ביותר בספר נגע לאופן שבו השתנה צבא היבשה האמריקני לאחר מלחמת וייטנאם. ראשיתו של השינוי בצבא היבשה האמריקני שמצא עצמו, בסוף מלחמת וייטנאם, במשבר ארגוני ותפיסתי של ממש ("הצבא החלול"). הצבא בחר להתמודד עם המשבר באמצעות תהליך בניין כוח שראשיתו תכנון ארוך טווח המבוסס על דוקטרינה מתאימה. לצורך זה הוקם פיקוד האימונים והדוקטרינה (בראשות הגנרלים ויליאם דפוי ודון סטארי), שפיתח את תורת קרב האוויר־קרקע. במקביל לטיפול במשבר הבשילו תהליכי פיתוח אמצעי לחימה שהביאו את החימוש המונחה המדויק (חמ"מ) לכדי בשלות מבצעית.
בספר ראיינו המחברים את הגנרל דון סטארי ושמעו ממנו כיצד התנהל התהליך. סטארי, קצין שריון מצבא היבשה בוגר ווסט פוינט, לחם הן בקוריאה והן בווייטנאם. "בהיותו קולונל, פיקד על חטיבת הפרשים המשוריינת האחת־עשרה המפורסמת במהלך החדירה לקמבודיה ב־1970. שם, בהיתקלות ליד מנחת המטוסים בסנואול, נפצע מרימון צפון־וייטנאמי" (עמוד 59).
כשמונה לסגנו של דפוי בפיקוד ההדרכה של צבא היבשה (טראדו"ק) שלח אותו דפוי לישראל ושם חל בתפיסתו את המלחמה הבאה שינוי של ממש. "מה ששיכנע את סטארי היה עימות קר ועקוב מדם, שהתרחש שלוש שנים קודם לכן. כ־3,000 קילומטרים מדרום־מזרח לגבול הגרמני על קו הגבול בין ישראל לסוריה, בגבעות הסלעיות של רמת הגולן, התנהל אחד מקרבות השריון הגדולים בהיסטוריה. קציני שריון בכל רחבי העולם עתידים ללמוד קרב זה בעשרות השנים הבאות" (עמוד 61).
ממפקדי הכוחות שלחמו בחזית הצפון, כמו אביגדור קהלני, שמע סטארי כיצד "בגזרה הצפונית של רמת הגולן, היכה כוח סורי בן 500 טנקים בעוצמה שווה בחטיבה שבע, שהתגוננה עם מאה טנקים. שם השתולל הקרב במשך ארבעה ימים, שבמהלכם הצליחה חטיבה שבע להשמיד מאות טנקים ונגמ"שים סוריים" (עמוד 63). אולם, "קרב־המפתח האמיתי התנהל בזרה הדרומית, והוא ששינה את השקפתו של סטארי אודות המלחמה" (עמוד 63).
סטארי התרשם מאוד מההחלטה מה לעשות באוגדה שבפיקוד מוסה פלד. "כוח זה אמור היה לתגבר נקודות חלשות, ולהמשיך להתגונן. פלד התנגד. הדבר רק יוליך, טען, לשחיקה נוספת – ובסופו של דבר לתבוסה. תחת זאת החליט פלד – בתמיכתו של רב־אלוף חיים ברלב, הרמטכ"ל לשעבר, ששימש כיועץ צבאי בכיר לראש־הממשלה גולדה מאיר – לשלוח את כוחותיו להתקפה" (עמוד 63). ההתקפה של אוגדת פלד הפתיעה את הסורים "והוציאה אותם משיווי משקלם. התקדמותו של לנר סגרה עליהם את הצבת. התוצאה לא היתה רק הפתעה, אלא מנוסת בהלה" (עמוד 64).
"הלקח העיקרי שסטארי הפיק מכך היה, שיחסי הכוחות בפתיחה אינם קובעים את התוצאה. "אין זה משנה מי נמצא בנחיתות מספרית ומי בעדיפות". במילים אחרות, העובדה שלסורים היו שורות־שורות של כוחות עתודה לא הועילה להם כלל.
הלקח האחר שאין לטעות בו היה, שמי שנוטל לידיו את היוזמה, "בין אם הוא מצוי בעדיפות מספרית ובין אם בנחיתות, בין אם הוא תוקף ובין אם הוא מגן," יזכה בניצחון. כפיי שהוכיחו הישראלים, אפילו צבא קטן המצוי במגננה יכול לנקוט יוזמה" (עמוד 64).
בעקבות המפגש עם מפקדי צה"ל ניגשו סטארי, כמפקד טראדו"ק, וצוותו לנסח תפיסת לחימה חדישה. "הדגש ששם סטארי על תפיסת "הקרב העמוק", או "שדה הקרב המורחב", פירושו היה שהקרב לא יתנהל רק ב"חזית", אלא גם עמוק בעורף האויב" (עמוד 68) ובאופן סימולטני.
תחילה פרסמו סטארי ואנשיו את תקנון השדה 105 ולאחר מכן את תורת קרב אוויר־קרקע. "דוקטרינה זו שמה דגש על היכולת להקרין כוח למרחקים ארוכים במהירות גבוהה. היא מבליטה את הצורך במבצעים משותפים עם כוחות של בעלי־ברית היא קראה ל"מרחב רב יותר ליוזמה" ול"הסתמכות רבה יותר על חיילים איכותיים".
בהציבה את הזמן בראש מעייניה, קראה הדוקטרינה להתקפות מתואמות בו־בזמן ול"בקרת ביצוע בזמן אמיתי". מפקדים צריכים "לשלוט בקצב הקרב". ולבסוף, המידע – מודיעין ותקשורת משופרים – תופס את המקום המרכזי" (עמוד 70). המימוש המלא של תפיסה זו, שנועדה לתת בידי הכוחות האמריקנים מענה קונבנציונלי למלחמה בסובייטים מבלי שתידרש לנשק גרעיני, היה במלחמת המפרץ.
תרגומו של אבנר גפני טוב אך ישנם אי־דיוקים. לעתים הזכיר חטיבה כשהיתה זו אוגדה והפוך. אבל גם כך הספר של הטופלרים מרתק וממחיש את האופן שבו הטכנולוגיה המתקדמת שינתה את האופן שבו צבאות לוחמים.”
