"שמור על עצמך, ילדי, אני רוצה לראותך שוה..."
השתחררתי בעדינות מחיבוקה של אמא, ואספתי בזרועותי את פרומקה אחותי. נישקתי את פניה היפים, את ראשה, את שערה הבלונדיני הנהדר... אבא עזר לי להעמיס את התרמיל וסגר את הרצועות. הוא ניסה להיראות רגוע ומעשי, אבל ידיו רעדו... ירדתי במדרגות העץ אל הרחוב, הסתובבתי וראיתי אותם עומדים שלושתם בפתח הבית, מלווים אותי בעיניהם. ברקע נראתה השמש השוקעת מאחורי הבית.
באותו יום חמישי, 26 ביוני 1941, יצא דב [ברלה] פישמן למסע, שהיה למלחמת הישרדות. הבריחה מן הכיבוש הנאצי אל תוככי רוסיה העמידה אותו במבחנים קשים ביותר: רעב, קור, עבודת פרך, בדידות- אך כל אלה לא יכלו ליצר הקיום, לתושייה, לאנושיות ולתקווה.
בתיאורים נוקבים מחיה דב פישמן את המציאות שחווה לפני יותר משישים שנה. זהו סיפור התבגרות קולח ומרתק, סוחף ומרגש, המציג בפני הקורא את הפן הפחות מוכר של מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי.