רב-המכר של פיטר קריימר: פרוזק - "התרופה של שנות ה- 90" , מצהיר על מהפכה במדע "העצמי".טס לוקחת פרוזק, בגלל שהיתה מדוכאת; ג'וליה לוקחת את התרופה, בגלל שאין היא יודעת מי היא; כשסם לוקח את התרופה, היא גורמת לו להרגיש "יותר טוב מתמיד", ארבעה וחצי מיליון אמריקנים ומספר לא מבוטל של ישראלים, לוקחים את התרופה הזו נגד דיכאון, מאז שהוצגה לשוק, ורבים הפכו לאנשים בטוחים יותר, פופולריים יותר, מהירי מחשבה מבעבר ובעלי אישיות גמישה מאי-פעם.

מה משמעות הדבר, שגלולה הנלקחת עם ארוחת הבוקר, הופכת אדם ביישן ליצור חברתי? מהן ההשלכות של תרופה שאיננה משנה רק את המחלה הפיזיולוגית אלא גם את כל התייחסותנו אל מבנה האישיות? האם התגובה לתרופה יכולה להבהיר לנו מהי תכונת אופי ומהי התרחשות ביולוגית מקרית? האם תרופות שגורמות לשינוי אישיות משפיעות לרעה על היכולת לבחון את עצמך? האם מקרה הוא שכשהחברה האמריקנית רצתה לראות את הנשים יושבות בבית, היא השתמשה בתרופות דוגמת ואליום, ואילו היום, כשאותה חברה מעריכה תכונות כמו אסרטיביות, התרופה המועדפת היא פרוזק? האם אנו נכנסים לעידן של "פרמקולוגיה קוסמטית" כשאנו לוקחים תרופה, שביכולתה לעורר ולחזק את "העצמי" שלנו? ומהו בכלל אותו "עצמי"?

בעבודתו המרתקת, קריימר בוחן הוכחות מתחומי ידע שונים - ביולוגיה של התא, אתולוגיה של בעלי חיים, שאלות מוסר ברפואה, והיקר לו מכל - סיפוריהם של מטופליו, כדי לחקור את השלכותיהן של התרופות, המסוגלות לעצב את הטמפרמנט מחדש. ספרו על פרוזק מהווה תרומה רבת חשיבות לפסיכיאטריה של שנות ה- 90, בדיוק כפי שהוא מהווה תיאור מרשים פרובוקטיבי ומרגש של עצמנו.

שם הספר
לצאת מהדיכאון
לצאת מהדיכאון (הוצאת ש. פרידמן)