בסוף כל הקצים, לאחר שהרומן יסתיים והכאב יגליד לצלקות, יגיח יותם מהמבצר שבנה לו וימצא את רבקה לצידו. היא הרי נצחית, ושום מוות שטותי לא יוכל לה. היא תקבור את כל הנפשות בנות החלוף שפועלות סביבה, ותמשיך לרבוץ על מיטת חוליה - כבדה, רופסת, חדלת חיים אך נושמת. הא ימצא בה את האם שלא הייתה לו, אף שאין בה רמז למשהו דמוי אם. הוא יגלה את יופייה האבוד שנכווה כבר פעמיים ויחזיר לה את כבודו. הוא ימצא בלא-אדם הזה ששנים מבקש למות נפש בוכייה, שביערה ופגיעה. תאומה לנפשו.

מערכת היחסים המתפתחת בין הדמויות ברומן היא מורכבת, רגישה, פגישה, טעונה ובעיקר לא-צפויה. היא סוחפת את הקורא למחוזות רחוקים בזמן ובמרחב, אך קרובים ונוגעים עד כאב בהוויתם האנושית.

זהו הרומן השני של תמי גיל. הראשון, "המים היו רטובים", זכה לאהדת הקוראים בשל העלילה הפסיכולוגית, המעמידה את הדמות הראשית והכוחות הטמונים בה במצב של חוסר אונים מול גורל מאיים ותובעני.

תמי גיל

תמי גיל, ילידת קיבוץ יגור (1948). עסקה שנים רבות בהוראת ספרות ולשון בבתי-ספר תיכוניים ובמכללות. עברה הסבה מקצועית והתמחתה בהידותרפיה. בעלת תואר שני בספרות עברית מטעם אוניברסיטת תל-אביב. לאחר נישואיה עברו היא ובעלה לקיבוץ נווה-אור בעמק בית שאן, שם חיו 20 שנה. כשהיו בני 40 עברו לכוכב ... המשך לקרוא

שם הספר
יותר מדי
המים היו רטובים
כלים חד-חדשיים
ארבע עונות ואשה
אהבנו לאט