קובה היא כיום אחת המדינות המסקרנות בעולם. והסיבות לכך פזורות בכל אחד מאזוריה של הרפובליקה המשתרעת על שטח של 110.860 הקילומטרים הרבועים שבה: מטעי הסוכר, שדות הטבק והקפה שריחם נישא למרחוק, ירוק העד של צמחייתה ויפי הטבע הבראשיתי והעצמתי שבה; האקלים הטרופי והנוח, רחובותיה, כיכרותיה ומבניה הצבעוניים שסגנונות ארכיטקטורה מרהיבים מעטרים אותם. המוזיאונים, תושביה מאירי הפנים, והמארחים מושלמים,חופי הים הלבנים שלאורכה החובקים ים טורקיז צלול ושקיעות זהב מרהיבות; הסיגרים והרום המשובחים שבה וכמובן המסיקה שהיא בעיני הקובנים "החיים עצמם" ובלעדיה מוטב להם למות. וכשהם רוקדים לצליליה קשה שלא להתפעל ולהצטרף לאקסטאזה ולשמחה שבתנועות גופם המתנועע בקצב סוחף- הם רקדנים מלידה. אך אלו רק מקצת הסיבות המעניקות למטייל בקובה לחוש כאילו הוא נמצא "בגן עדן עלי אדמות". קובה ידועה כמדינה מאורגנת ובטוחה למטיילים בה, החרם האמריקאי בן עשרות השנים שהוטל על האי, הותיר אחריו מראות שלמטייל המערבי המבקר בה כיום יהיו הזויים כאילו נלקחו מפלנטה אחרת. מכוניות אמריקאיות שיוצרו בשנות הארבעים-חמישים עדיין ממשיכות לנסוע ברחבי האי בעזרת אלתורים יצירתיים ווירטואוזיים, מבנים בעלי חזיתות קולוניאליות מפוארות המטות ליפול ומולן אנדרטאות הנצחה לגיבוריהם הבויות בסגנון גרנדיוזי ומודרני, וחפצים שכמוהם ניתן לראות כיום רק במוזיאונים. קובה מצטיירת כמקום שוביניסטי, אך לקובנים המשפחה היא מרכז החיים וערך עליון, ובהה הנשים הן הכוח הדומיננטי: הן יפות, חכמות, פעילות, מלומדות ועצמאיות. ובכלל יש לזכור כי דווקא האנשים החיים בקובה הם- שהפכו את הארץ למה שהנה. הקובנים הם עם צבעוני- שחורים,לבנים ומולאטים- אך הם משוללי גזענות. הצבעוניות,יכולת הקבלה של האחר והשותפות גם עם הזרים היא חלק בלתי נפרד מצורת החיים באי. ודבר אחרון: למדתי מהעם הקובני כי ניתן לחיות באושר, אם רק מיישמים אותם דברים שעליהם אנחנו, הישראלים, מדברים: מעט יותר סבלנות, הנאה ממה שיש התחלקות במה שיש, ואופטימיות באשר לעתיד. ניהנה ממה שיש היום-היום.