שבע שנים (1993- 2000) כיהן עזר ויצמן כנשיאה השביעי של מדינת ישראל. שבע שנים סוערות בהיסטוריה של המדינה: בראשיתן התעוררה התקווה אל סלעי המציאות של האינתיפאדה. במהלכן התחלפו ארבעה ראשי-ממשלה, שהראשון מהם, יצחק רבין, נרצח, והאחרים עלו וירדו במהפכים דראמטיים. עם היבחרו לנשיאות הבטיח עזר ויצמן, לעצמו ולציבור הישראלי, כי "הממחטה לא תהיה הדבר היחיד שאליו אדחוף את אפי", כביטויו המלגלג של דודו, חיים וייצמן, הנשיא הראשון. הוא היה נשיא מעורב ומתערב, שלא חשש לומר את מה שבליבו, גם במחיר של עימותים וביקורת. במיוחד פעל ועמל למען קידום תהליך השלום עם העולם הערבי. ברות, סוף מסכם ויצמן את תקופת נשיאותו. הוא כותב בחום וברגישות על מיפגשיו עם הציבור הישראלי על כל מיגזריו: עיירות הפיתוח, העולים החדשים, בני המיעוטים. הוא מספר על ביקוריו אצל כל פצועי צה"ל ומשפחות חללי צה"ל באותה תקופה, שהיוו משענת מוראלית ונפשית. בסגנון קולח אופייני הוא מספר על ביקוריו בעולם, כולל הביקור ההיסטורי בגרמניה, שבמהלכו נשא נאום שהגדיר בצורה החדה ביותר את יחסי מדינת ישראל והעם היהודי עם גרמניה, 50 שנה לאחר השואה. זהו ספר של אדם שלחם בקרבות-אוויר וידע לעשות שלום; אדם שהציונות שלו איננה נתונה בתוך מרכאות, אלה היא חלק בלתי-נפרד ממהותו ומעצם חייו; אדם שראה הרבה, עשה הרבה, תרם הרבה, ועכשיו הוא מבין שהגיעה שעתו, בלשון הטייסים, "לסגור שידור", לומר רות, סוף ולפנות את הדרך לדור הצעיר. יותר מכל, זהו ספר מפוכח ואופטימי גם יחד. עזר וייצמן איננו מתעלם מן הצל שבחיינו, אך הוא גם יודע לראות את האור הגנוז שיש ממנו בשפע במדינת ישראל, וקורא לכולנו לראות אור זה יחד איתו.