“את הספר "גליפולי" (הוצאת מערכות, 1966) מאת אלן מורהד קראתי במילואים, בשטחי האימונים ההרריים, בעניין רב. הספר מתאר כיצד, במלחמת העולם הראשונה, ביקשו מדינות ההסכמה ובראשן בריטניה, להנחית כוחות בחצי האי גליפולי ולאחר שיבססו שם ראש חוף לצאת להתקפה לעבר קונסטנטינופול, אשר "היתה מרכז העצבים של תורכיה מכל הבחינות: הכלכלית, המדינית, התעשייתית והצבאית. לא היתה עיר אחרת בארץ העשויה למלא את מקומה, ולא רשת־דרכים ומסילות־ברזל שתאפשר לצבא ולממשלה להתארגן־מחדש במהירות במקום אחר. למעשה, נפילת קונסטנטינופול כמוה כנפילת המדינה כולה" (עמוד 33).

למפקד כוח המשלוח מונה גנרל יאן האמילטון, חברו של שר הצבא הבריטי הוריישו קיצ'נר מימי מלחמת הבורים. האמילטון, קצין חי"ר מנוסה, "לחם באנשי שבטים בגבול הצפוני־מערבי של הודו, השתתף במלחמת הבורים כולה,ובמלחמה הרוסית־יפנית עשה במנג׳וריה עם היפנים. בשנים שלפני מעשה שימש בכהונות מפקד עליון בים התיכון ומפקח־כללי על הכוחות שמעבר־לים. לפי עדות בני זמנו היה האמילטון אחד מאותם אנשים נדירים האדישים כנראה לסכנה. שמאלו נפצעה קשה בראשית הקאריירה שלו ויותר מפעם אחת הומלץ כמועמד לצלב־ויקטוריה" (עמוד 98). 

האתגר שעמד בפני האמילטון היה גדול במיוחד, וניתנו לו שלושה שבועות בלבד להכנות ולנוהל קרב. היה זה "המבצע האמפיבי הנרחב ביותר בתולדות המלחמה. שום מפעל בעבר לא דמה לו דמיון של ממש: ב־1588 נכשל נסיון הארמדה הספרדית להנחיל את אנשיה באנגליה; לא נפוליון בשנת 1799 במצרים ולא הבריטים והצרפתים בשנת 1854 בחצי־האי קרים לא ניצבו בפני עמדות מחופרות כאלה שהקים בעת הזאת לימן פון־סאנדרס בגליפולי. לאמיתו של דבר לא ניתן להשוות למבצע זה אחא את זה העתיד להיערך כעבור שלושים שנה בחופי נורמנדיה, במלחמת העולם השניה; ותכנונה של הנחיתה בנורמנדיה עתיד היה לארוך לא שלושה שבועות כי אם קרוב לשנתיים" (עמוד 100).

ב־25 באפריל 1915 נחתו כוחות צבא בריטיים, צרפתיים, אוסטרליים וניו זילנדיים (ANZAC\ אנזאק) בחוף חצי האי גליפולי ובסביבתו. מורהד תיאר יפה יפה את נחיתת קורפוס האנזאק (אוסטרליה וניו־זילנד) עליו פיקד גנרל ויליאם ברדווד, קצין חי"ר מנוסה. "מזה כמה שעות שהו האנשים בסירות. אבריהם נתאבנו ושריריהם נתכווצו, ומתח הציפיה גבר ללא־נשוא. לא יתואר כי לא הבחינו בהם. לפתע המריאה מן הצוקים רקיטה, ומיד לאחריה בא פרץ אש־רובים עז. והנה בא סוף סוף הרגע שלקראתו אומנו: האנשים קפצו מן הסירות והחלו לשרך דרכם במים למרחק חמישים המטרים האחרונים אל החוף. אחדים מהם נפגעו, אחרים כרעו תחת משאם וטבעו, אולם יתרם דשדשו במים והגיעו לחוף. קבוצת תורכים הסתערה לעברם לאורך החוף. בהיערכם במעין שורה, ובקראם את הקריאה המגוחכת שלהם "אימשי, יאללה!", הרכיבו חיילי הדומיניונים את כידוניהם והסתערו. תוך דקות ספורות שמטו חיילי האויב שמולם את רוביהם מידיהם ונמלטו. אגדת אנזאק החלה" (עמוד 119). 

כוחות האנזאק היו, אולי, הכוחות היעילים והלוחמניים במערכה הזו ותפקדו טוב ממקביליהם הבריטים והצרפתים. יתרה מכך, בניגוד להפרדת המעמדות המוכרת בצבאות עד אותה עת, היה הפיקוד הבכיר בשדה הקרב בגליפולי חשוף לאותן סכנות כאחרון הלוחמים. "בחזית אנזאק הקפיד ברדווד לשהות בקו החזית, והחיילים ראוהו יום־יום" (עמוד 208). כשתקפו התורכים את ראש הגשר של קורפוס האנזאק היה זה תחילה "ענין פשוט של טבח ללא הבחנה, אולם אחרי כן החלו האוסטרלים והניו־זילנדים לנקוט פעולה שיטתית יותר: משהופיע קצין תורכי נצרו אשם עד אשר כינס את מלוא פלוגתו בשטח הפתוח. ואז נקצרו כולם יחד" (עמוד 157). 

כמות הנפגעים במערכה על גליפולי היתה עצומה. "ההרעשה הארטילרית, שבעקבותיה באה הסתערות חיל־הרגלים, נחשבה אז לפעולה החותכת שבכוחה לחולל הצלחה בדרך המהירה ביותר, ואיש לא הציע עוד תחליף לכך (זולת גז מרעיל). הפתרון האמיתי לבעיה היה פשוט למדי: הם היו זקוקים לתות משוריין ונייד שיפרוץ דרך מקלעי האויב; במלים אחרות – טנק. אולם ב־1915 היה הטנק רחוק מהם מרחק זמן של שנה ויותר" (עמוד 194).

אבל למרות הרעיון הנועז, הביצוע היה כושל. התורכים ובהם מוסטפא כמאל השכילו לגבש הגנה יעילה מאוד. הכוח הבריטי אמנם הצליח לנחות, אבל נותר בחוף ולא רשם התקדמות של ממש. הכוחות לא הצליחו לבצע התקפות יעילות, מתואמות ונחושות דיו, ובינואר 1916 נסוגו הכוחות מחצי האי מבלי שהשיגו את מטרתם. כ־250,000 חיילים נפלו בכל צד. "ב־1940 לא היה למפקדי כוחות־הברית כל לקח ללמוד מהמאבק הממושך נגד צבאות־הקייזר בחפירות בצרפת. ואילו גליפולי היתה להם אוצר בלום של ידיעות על רב־צדדיותו של התמרון במלחמה מודרנית ושל הפעולות המשולבות ביבשה, בים ובאויר; ותיקונן של השגיאות שנעשו אז, שימש בסיס לנצחון 1945" (עמוד 325).

מורהד, עיתונאי אוסטרלי וסופר מוכשר, עשה עבודת מחקר מרשימה ותיאר את המערכה היטב, באופן קולח, ברור ובהיר.”