ידידותם המופלאה של דניאל בארנבוים ואדוארד סעיד המנוח הניבה פירות ברוכים ומרתקים. כשנפגשו לשוחח ולדון בסוגיות תרבות, חברה ופוליטיקה, התברר להם כי חילופי הדברים ביניהם מעוררים אותם לחדד ולהעשיר את תפישותיהם בנושאים אלה. המוסיקאי המופלא ומבקר הספרות פורץ הדרכים ירדו לשורשי השאלות שמעסיקות אותם כיוצרי תרבות, כאוהבי מוסיקה, כבעלי עניין מהותי ועמוק בנעשה במזרח התיכון.בפתיחת המפגשים, ואגב העלאת רשמים ומסקנות מסדנת דיוואן מזרח-מערב בוויימאר (1999), שבה הפגישו השניים מוסיקאים צעירים ממדינות ערב וממדינת ישראל, עלתה שאלת "הבית"; מה קורה למוסיקה בעידן הגלובליזציה? ומהם גבולותיה ומשמעויותיה של הפרשנות הלאומית למוסיקה. דניאל בארנבוים מספר על חוויות נגינתו באוזני וילהלם פורטוונגלר, ואדוארד סעיד מעלה זיכרונות מחיי המוסיקה במצרים לפני מלחמת העולם השנייה.האחד משמיע פרשנות על גדולתו של בטהובן, וחברו משכיל אותו מניסיונו הרב על בעיות של ניצוח, טבעו של הצליל, והשיטה היעילה והמועילה לניהול חזרות. עוד מדברים בארנבוים וסעיד על גדולי הרוח של העולם המערבי, על ההבדל בין ספרות ליצירה מוסיקלית, ואי-אפשר, כמובן, בלי משמעות השמעתו של ריכרד ואגנר בישראל.חילוקי הדעות וגוני הטענות מפרים את השיח, והקורא המאזין מן הצד לשיחה הקולחת והמרתקת יוצא נשכר ומרותק.