1


צלצול פעמוני הכנסיה הוא שהעיר אותו.


אירונית, הוא התרגל לישון במהלך קריאת המואזין. ארבע שנים בצפון אפריקה, שמונה-עשר החודשים האחרונים בכלא אבקרה, הפכו קולות מהסוג הזה למוכרים. אלה, עם קולות הירי שקטעו את השקט מזמן לזמן בחצר הכלא.


לא שישן טוב, כמובן. שמיכה דקה המושלכת על רצפת הבטון לא בדיוק הועילה לשינה טובה ונוחה. אבל מדהים למה הגוף מסוגל להתרגל, לכמה מעט הוא זקוק כדי לשרוד.


ובכל זאת, הוא שרד, ואחרי שישה חודשים באנגליה, הוא היה צריך להתרגל לצלילים הרגילים של חיים בתוך עולם תרבותי.


אבל הוא לא התרגל. הוא עדיין למד לחיות עם העובדה שהוא אינו הגבר שהיה והשאלה אם ישן טוב או לא – או בכלל – היתה בעיה קטנה לעומת השאר.


הוא הדף את השמיכה מעליו והוציא את רגליו מהמיטה, שונא את הכיוון אליו הוליכו מחשבותיו. לפחות הישיבה כבר לא גרמה לו לבחילה וסחרחורת, מהן סבל בשבועות החירות הראשונים שלו. וגפיו, שהיו עור ועצמות בלבד כאשר שב הביתה, התמלאו בהדרגה והשרירים התחזקו עם הפעילות הגופנית שכפה על עצמו מדי יום. הרופאים הזהירו אותו שלא ינסה לעשות יותר מדי, אבל הוא לא יכול לשלוט בתשוקה להחזיר לעצמו את בריאותו וכוחו, והתקדמות בקצב איטי מעולם לא הספיקה לו.


כתוצאה מכך, למרות שהבעיות הפסיכולוגיות שלו לא השתפרו, הרי שגופנית הוא הרגיש הרבה יותר טוב מאשר לפני חודש.


וזה מעצבן, נזף בעצמו בזעף, קם על רגליו בחוסר יציבות. לפעמים היתה לו תחושה שבחיים לא ייצא מזה, שלעולם לא יחלים די כדי להאמין בעצמו כמו פעם. אולי יהיה טוב יותר אם גם האחרים יבינו את זה.


למרות הכל, הוא חייב לנסות. ולשם כך, הוא קנה את הבית הזה בכפר שהיה מספיק רחוק מלונדון ומהחיים שניהל עם דיאן שם לפני שנשלח לאבקרה כדי לכסות את מלחמת האזרחים.


דיאן לא היתה מרוצה מההחלטה שלו. מלונ'ס-אנד היה הכפר בו גדלה ובו הוריה חיו עדיין. היא חשבה שזה טירוף מצדו לרצות לעזוב את ההזדמנויות המסעירות שהציעה לונדון. הוא כבר קיבל הצעה לחזור למשרתו הקודמת בתחנת הטלוויזיה המסחרית, והיא לא הבינה למה דחה את ההצעה. הוא לא ידע בעצמו. אבל, הודות לירושה שקיבל מסבתו, כסף לא היווה בעיה, והוא תמיד יכול היה לקבל את ההצעה לכתוב ספר, אם יחליט לשתף אחרים בחוויותיו כשבוי בידי כוחות המורדים באבקרה.


הוא חצה את החדר אל החלונות, רועד מעט באוויר הצונן. רצפת העץ מתחת לכפות רגליו היתה קרה, אבל הוא לא הבחין בכך. הוא היה רגיל לרגליים יחפות. הדבר הראשון שעשו שוביו היה לקחת ממנו את נעליו. ולמרות שבתחילה כפות רגליו התכסו שלפוחיות והוא התקשה ללכת עליהן, הרי שבהדרגה התקשו.


ובכל זאת, הוא התרגל לטמפרטורות שהתקרבו לארבעים מעלות צלזיוס בשעות היום, ולמרות שאנגליה נהנתה כרגע מגל חום, הרי שהוא לא הבחין בכך.


הוא הזיח את הווילון והציץ החוצה. מעבר לחלונות המוארכים היו גינות הבית, ססגוניות ועשירות. למי שרגיל לקירות חשופים ולרחובות עפר נטולים כל סממן של תרבות, זה היה נוף מרהיב. אפילו החודשים אותם בילה מאז שובו בדירתו הנוחה בבלסייז-פארק לא הכינה אותו ליופי הזה. לזה נזקק, אמר לעצמו, על זה חלם בתקופת שביו. זו היתה חוויה מתקנת.


מעבר לשטחי הבית היתה חצר הכנסיה, שהביאה לתחושות של מחילה. הוא ראה את הקוטג'ים דרך הענפים המתנדנדים של עצי הבוקיצה שהגנו על השער, ומכונית חולפת על פני שביל הגישה שלו בדרכה אל הכפר עצמו.


הכל היה כל-כך – כן, שוב אותה מילה – מתורבת. אבל הוא היה עדיין מבודד מאנשים ומקומות שהיו פעם מוכרים לו. מוזר אבל בזמן שהיה שבוי הוא כמה לחברה, למישהו שיוכל לדבר בשפתו.


הוא ניהל כמה שיחות עם מפקד הכוחות המורדים. למרבה המזל, הוא ידע קצת את שפתו, והאיש היה נבון בצורה מפתיעה ואיש ספר.


עם זאת, עכשיו כשהיה בבית, הוא התרחק מחברה, נמנע משיחות. הוא היה במצב נורא, חשב בזעף. דיאן צדקה. הוא לא יכול להאשים אותה אם היתה מואסת בניסיון לחדור אליו.


למרות זאת, חשב, כאשר התרחק מהחלונות, בהתחשב במה שקרה בחודשים האחרונים, יש לו זכות למעט שלווה, למעט שקט. רק אלוהים יודע שלא היה ערוך למידת העניין שתעורר החזרה שלו, אבל עם כל הראיונות, שיחות הטלפון, שאלות ותשובות דרך האינטרנט וכדומה, הוא התחיל להרגיש נרדף מחדש. הוא רצה מוצא, לא רק מלונדון, אלא גם מאורח החיים הזה. אורח החיים הקודם שלו, חשב. ואם פירוש הדבר שהוא פסיכי, אז שיהיה.


מקלחת העירה אותו סופית ואחרי שהתנגב הוא לבש מכנסי טרנינג קשורים בחוט וחולצת טריקו שחורה. הוא העווה פנים נוכח קו הלסת המחוספס שלו והחליט שנוח לו לא להשתמש במייבש השיער. בצפון אפריקה ראשו גולח, ומאז שובו הוא דאג ששערו ייגזז כל הזמן. דיאן אמרה שזה מתאים לו, אבל הרי היא תגיד הכל כדי לעודד את ההערכה העצמית שלו. היא דאגה לו, דאגה למערכת היחסים ביניהם. והוא לא יכול להגיד שהוא מאשים אותה.


הבית היה קריר כאשר ירד למטה. אחרי-הכל, השעה עוד לא היתה שבע בבוקר, ועד שלא יפצח את מערכת החימום, הוא יצטרך לחיות ככה.


אבל לפחות יש בבית חימום מרכזי, חשב בהכרת תודה. לרוב הבתים הישנים לא היו מערכות כאלה, אבל הבעלים הקודם ודאי נזקק לזה, והוא הכיר לו תודה על כך.


עם זאת, הוא יצטרך לדאוג לעיצוב הבית. הטפטים הכבדים על המדרגות ובד דמשק הארגמני בטרקלין המרכזי יסולקו בוודאות, והוא זקוק לעוד המון רהיטים מעבר למיטה ולכמה כורסאות שהביא אתו. כל שאר הרהיטים שלו היו עדיין בדירתו בלונדון, ועד שיחליט שהוא רוצה סופית לעבור הנה, הם יישארו שם.


אבל המקום הזה היה מספיק גדול לכמה סוויטות מגורים וחדרי שינה, והוא לא יוכל להתקיים עם הרהיטים שהיו לו. הוא יצטרך לגשת לחדר תצוגה; אולי לחדר מכירות פומביות. בחדרים האלה אין מקום לריהוט מודרני.


למרבה המזל, המטבח פנה מזרחה והוא כבר הוצף אור שמש חמים ונעים. כמו שאר הבית, הוא נזקק לעדכון, אבל הוא החליט שהוא אוהב את עץ המהגוני העשיר ואת ציפוי החרסינה הירוק של התנור.


עם זאת, התנור עורר בעיה נוספת, ובמקום לנסות לפצח אותה הבוקר, הוא העמיד קפה ברזילי חזק בתוך מכונת הקפה.


עד מהרה המטבח התמלא בניחוחות המעוררים של הקפה החם והבייקון המיטגן והוא שמח שאמו הציעה שייקח אתו ארגז מצרכים. לו היה עושה את הדברים בדרכו, הוא היה ודאי נאלץ לצאת לחפש לעצמו ארוחת בוקר בחוץ, דבר שלא היה חלק מהתוכנית שלו.


חלונות המטבח השקיפו אל הגינה מאחורי הבית, והוא עמד והתבונן בערוגות הירקות בזמן שלגם את ספל הקפה הראשון של היום. ציפתה לו שם כל-כך הרבה עבודה, חשב בדקירת חשש. האם לקח על עצמו יותר ממה שיוכל לעשות?


לא. הרעיון היה שיצליח למלא את הימים עד כדי תשישות. הוא לא רצה זמן מרגוע, זמן לחשוב. עד שיבין אם יחזור אי-פעם להרגיש כקודם, עבודת כפיים פשוטה היא התרופה הנדרשת לו.


צליל הצעדים על המרפסת הסגורה בחוץ גרם למצחו להתקדר. לכל הרוחות, חשב. אף-אחד לא צריך לדעת שהוא כאן. הוא הכניס את הג'יפ שלו למוסך כדי להצניע את נוכחותו בבית. מי גילה שעבר הנה?


הוא התקרב אל החלונות והציץ החוצה. הוא לא ראה אף-אחד וזה הטריד אותו. הוא שמע צעדים, לא? לא ייתכן שהתחיל להזות. אלוהים, זה יהיה הקש האחרון!


הוא נסוג, הניח את ספל הקפה שלו על שולחן העץ המלא, וכאשר נע לעבר הבייקון, הוא שמע את הצעדים שוב ותחושה מחליאה של חשש מילאה את בטנו.


לא היה שם איש. הוא היה רואה צל חוצה את החלון אם מישהו היה שם באמת. ומה זה אומר? מה זה אומר בדיוק?


הוא קילל ונע אל הדלת, שיחק במנעול, פתח אותה והכל בתנועה אחת מהירה. והבהיל ילדה קטנה שהשתופפה לצד מה שנראה כמו כלוב ארנבים, מכניסה לתוך הכלוב עלים גדולים.


נראה שהפחיד אותה, חשב, רגשות ההקלה שלו ממלאים אותו באדרנלין. אבל טוב לדעת שהוא לא יוצא מדעתו חוץ מ –


הוא גדע את המחשבה בעודה באיבה ואילץ את עצמו לחייך בזעף בזמן שהילדה קמה על רגליה במהירות. הכל בסדר. הוא חי, לא? ושפוי? אין ספק שזה בונוס.


"מי אתה?"


המילים תפסו אותו לא מוכן. זו היתה השאלה שלו, חשב, שוטם אותה. היא הביטה בו כאילו הוא הפולש, והוא ניער את ראשו בזעף.


"קוראים לי קווין," אמר, נענה לה. "ואת?"


"אה – ננסי," ענתה אחרי רגע. "ננסי – דרו." ואז, לפני שאמר משהו ביחס לשם, זעף הקדיר את פניה הילדותיים. "אתה גר כאן?"


"עכשיו," אמר קווין ביבושת. "האם זה מהווה בעיה?"


ננסי משכה בכתפיה. "לא," אמרה, אבל נשמעה לא כל-כך בטוחה בעצמה עכשיו. "כלומר – אין לך כלב, נכון?"


קווין הצטחק. הוא לא יכול להתאפק. "לא ברגע זה," ענה, שוקל את האפשרות. "את אוהבת כלבים?"


"כן." אבל היא לא נשמעה כל-כך משכנעת. "לסבא יש כלב. רטריבר. אבל הוא נורא שובב."


"מי, סבא שלך?"


קווין לא יכול להתאפק וננסי הביטה בו בתוכחה. "לא!" קראה בקוצר רוח. "הרווי. הוא רדף אחרי באטנס בגינה. הוא היה מבועת!"


"הרווי?" שאל קווין בתום ופניה של ננסי לבשו הבעה חשדנית.


"באטנס," תיקנה אותו. "אתה מתבדח, נכון?"


קווין נאנח. "קצת." הוא עשה אתנח. "מיהו באטנס?"


"הארנב שלי," אמרה ננסי והשתופפה שוב, מצביעה למקום בו קווין ראה עכשיו את הכלוב. "אמא אמרה שאני צריכה למצוא לו בית אחר. אז זה מה שעשיתי."


קווין שיער שאמה לא התכוונה לגינה של מישהו אחר, אבל הוא שתק. במקום, הוא השתופף לצדה וראה את האפון הלבן של מה שנראה כמו ארנב גדול למדי שהצטופף אל סורגי הכלוב.


"זהו באטנס," המשיכה ננסי, מבצעת הכרות. "נכון שהוא מתוק?"


"כנראה." קווין לא הבין כלום בארנבים כך שדעתו היתה מוגבלת. "אבל האם הכלוב לא קטן קצת?"


"כן," הסכימה ננסי. "בגלל זה שחררתי אותו מתוכו. אבל כמו שאמרתי – "


"הרווי רדף אחריו," סיים קווין במקומה וננסי הנהנה.


"הוא לא מבין שבאטנס מפחד ממנו."


"טוב, כלבים רודפים אחרי ארנבים," אמר קווין אגבית. "זה מה שהם עושים."


"אז – הוא יכול להישאר כאן?" שאלה ננסי במהירות וקווין מיהר לקום על רגליו.


"אני – אולי," אמר באיטיות. "אם אמך תרשה."


"היא לא יודעת," אמרה ננסי בקלילות, קמה גם היא. ואז, בחשש, "אתה לא תספר לה, נכון?"


פליס פתחה את פיה כדי לצעוק שוב את שמה של איימי כאשר ראתה אותה. דלת בית הכרכרות הישן היתה פתוחה וגבר עמד על הסף ודיבר עם בתה.


אנחת רווחה עלתה מפיה. היא לא דאגה באמת, אמרה לעצמה, אבל שומעים סיפורים כל-כך נוראים בימים אלה על ילדים שנחטפים, ואיימי היתה רק בת תשע.


ובכל זאת, היא לא היתה מרוצה מכך שבתה באה הנה ללא רשות, גם אם איימי הכירה את המקום, כמובן. היא התלוותה אל אמה לעתים קרובות במהלך חופשות בית-הספר וכאלה והיא הכירה את החצר כאילו היתה החצר שלה.


אבל זה לא משנה את העובדה שהמצב השתנה עכשיו. קולונל פיליפס הזקן נפטר, ולמרות שלא שמעה על זה, נראה שבית הכרכרה נמכר. למישהו שאיימי לא הכירה, הזכירה פליס לעצמה, מרחיבה את צעדיה. כמה פעמים הזהירה את בתה שלא לדבר עם גברים זרים?


הגבר היה מודע לנוכחותה לפני בתה. ראשו פנה והיא התרשמה מפנים קשים ובלתי מתפשרים עם תווים שזופים עמוקות. הוא היה גבוה, זה היה ברור, אבל לא היתה עליו טיפת בשר מיותרת.


הוא נראה – מסוכן, חשבה, והמסקנה לא מצאה חן בעיניה כלל. הוא לא דמה כלל לאנשים המגיעים בדרך כלל למלונ'ס-אנד בשנות הפרישה שלהם, והיא תהתה מדוע מישהו כמוהו בחר לקנות בית במקום כל-כך שקט ולא מסעיר.


היא התרשמה שהיה מעדיף לקצר בשיחתו עם איימי ולסגור את הדלת לפני שתגיע אליהם. אבל משהו, איזו קבלה לא רצונית של החובות שלו – או אולי סתם הגינות בסיסית – גרם לו להכיר בנוכחותה בטרם יימלט.


מצדה, פליס היתה סקרנית יותר מכל דבר אחר. כאשר התקרבה היא ראתה שהוא צעיר מכפי שחשבה; ודאי בשנות השלושים המאוחרות שלו, הניחה, עם שיער כהה קצר מאוד שהוסיף להופעתו המחוספסת.


אבל יחסית למישהו שנראה כל-כך מאיים, הוא היה מושך בצורה אבסורדית. אלוהים! פליס בלעה את הרוק בעצבנות והרגישה בפרפרים בבטנה. מיהו, למען השם?


"אני... אני מצטערת," פתחה, מחליטה שיש מקום להתנצלות. "אם בתי הטרידה אותך – "


"היא לא," אמר, קולו נמוך וקצת צרוד, ופליס ראתה כיצד כתפיה של איימי שחו, כמו בהזדמנויות אחרות בהן אמה הביכה אותה.


"אויש, אמא!" היא הזעיפה פנים ושלחה מבט קצר רוח לעבר פליס. "אני לא תינוקת."


פליס שמרה את חוות הדעת שלה לעצמה. מבחינתה, איימי היתה עדיין צעירה מספיק כדי לעורר חרדות כאשר החליטה להיעלם.


"חיפשתי אותך," אמרה, מחליטה שהנזיפה תחכה לשעה מאוחרת יותר. "לא שמעת אותי קוראת לך?"


איימי משכה בכתפיה. "יכול להיות שכן," אמרה בקלילות, אבל פליס תהתה אם רק דמיונה גרם לה לחשוב שבתה לבשה הבעה של אי-נוחות עכשיו. מה קורה כאן, למען השם? מה הגבר הזה אמר לה?


"אז למה לא ענית לי?" תבעה במפגיע לפני ששלחה חיוך קטן אל הקהל שלהן. "דאגתי."


"אני בטוח שננסי לא התכוונה לגרום לך דאגה מיותרת, גברת דרו," אמר האיש בפתאומיות, ואם פליס לא היתה בהלם לשמע השם שהזכיר, היא היתה שומעת בקולו את הנימה החריפה. "לא נגרם שום נזק."


"נראה לך?" פליס לא יכלה להניח לזה. היא הביטה בבתה. "איימי? האם אמרת לאיש הזה שקוראים לך ננסי דרו?"


איימי הסמיקה. "ואם כן?"


פליס נענעה בראשה. "אני לא מאמינה."


האיש התנשם בכבדות. "אני מניח שזה אינו שמה."


"לא." פליס ניסתה לשלוט בכעסה. אחרי-הכל, זו אינה אשמתו. "שמה איימי. איימי טיילור. ננסי דרו היא – "


"כן, אני יודע מיהי ננסי דרו." הוא שיסע אותה ביבושת. "יפה מאוד, ננסי. פתרת תעלומות מרתקות בזמן האחרון?"


איימי חשקה שפתיים, אבל היא שמרה את זעמה לאמה. "תראי מה עשית!" קראה. "עכשיו קווין חושב שאני טמבלית."


"קווין?"


עיניה של פליס נעו שוב אל הגבר וראתה את עווית ההשלמה שחלפה בפניו. "מתיו קווין," הסכים בקול שטוח. "קניתי את הבית הזה."


"אה." פליס תהתה למה הוא כל-כך מסויג מלספר לה על כך. "טוב – יופי," מלמלה. "אני מקווה שאתה ו – המשפחה שלך – תהיו מאושרים כאן."


"אין לי משפחה," ענה בקול חריף שנשמע סקסי בדיוק כמו המראה שלו. "אבל תודה."


"על לא דבר."


פליס הצליחה לחייך בנימוס ואז נשכה את שפתה התחתונה. האם זה זמן מתאים להסביר למה איימי הרגישה שיש לה זכות להיכנס לחצר הזו? אולי גם הוא זקוק לסוכנת בית? אם אין לו רעיה...


"אמא, בואי." איימי אחזה עתה בזרועה וניסתה למשוך אותה משם. "אני צריכה ללכת לבית-הספר."


"כן?"


מצחה של פליס התקמט. ממתי איימי כל-כך להוטה ללכת לבית-הספר? החשדנות שלה התעוררה. מה קורה כאן? מה הגבר הזה אמר לבתה, ולמה בתה אינה רוצה שהיא תגלה זאת?


עיניה שבו אל הפנים הכהים שלו, אבל כאשר פגש את מבטה בהערכה קרירה, היא נאלצה להסיט את עיניה ממנו. מבטה נשמט אל חולצת הטריקו ההדוקה שלו ואל מכנסי המיזע שלו שלא הצליחו להסתיר את התפיחה המרשימה של איברו, ומשם אל רגליו הארוכות. וכפות רגליו היחפות. עורה נעשה חידודים-חידודים. נראה שזה עתה יצא מהמיטה.


האם איימי העירה אותו?


ואז ראתה את התיבה שעמדה לצד הפתח והבינה הכל. המודעות ליופיו הגופני נעלמה תחת גל פתאומי של תסכול.


היא אחזה בזרועה של איימי לפני שזו תוכל להיחלץ ממנה והצביעה אל הקופסה. "מה הכלוב של באטנס עושה כאן?" שאלה קצרות. "האם הוא בפנים?" היא התכופפה מעט. "כן, אני רואה שכן. איימי, דברי. מה הוא עושה כאן?"


כתפיה של איימי נפלו ופליס לא הופתעה לגלות שעיניה נעו בתחינה אל מתיו קווין. כמובן, חשבה בטרדה. נראה שהוא ידע על זה. על זה דיבר עם איימי כאשר היא התקרבה אליהם. והוא לא אמר מילה, למרות שוודאי הבין שהיא לא יודעת מה קורה.


היא הסתובבה אליו, מוכנה להביע את טרדתה – גם אם לא מוצדקת – וראתה שהוא נשען בעייפות על אחת ממזוזות הדלת. פניו היו משוכים עתה ולאות רדופה עלתה מהם, והיא ידעה שזו לא תוצאה של מחסור בשינה.


כל המחשבות על תוכחה נמלטו ממוחה. האיש נראה חולה, למען השם. ותשוש. או משועמם לגמרי מהשיחה שלהם.


"אה – אתה בסדר?" שאלה, והוא עשה מאמץ עילאי להתעשת כאשר שמע אותה.


"אני קצת עייף, זה הכל," אמר לה נחרצות, אבל הוא נכנס למטבח בעודו מדבר ועכשיו היא הריחה את ריח הבייקון השרוף. הוא הביט לאחור, ודאי הבחין באותה בעיה, והודף מראש כל הצעה שהיתה עשויה להשמיע, הוסיף, "נוכל להמשיך בזה בהזדמנות אחרת, גברת טיילור? אני חושש שארוחת הבוקר שלי נשרפת."