שאלה אחת ניקרה בראשי מיום שאני זוכרת את עצמי, למה נולדתי ?
במשך השנים נוספו עוד שאלות, כמו מדוע לא נתנו לי להחליט לבד האם אני רוצה בכלל לחיות בכלל או
מדוע לא יכולתי לקבל הורים רגילים ונורמלים כמו כל אחת ?
שאלות רבות היו לי אולם בשלב מוקדם בחיי הבנתי כי לא לכל שאלה ישנה תשובה.
נולדתי לנערה בת חמש עשרה אשר כלל לא הבינה מהי משמעות הבאת ילד לעולם. וכיצד יכולה היתה להבין? אמי נולדה לאם יהודיה ולאב ערבי גדלה במוסד, מעין בית יתומים, רוב הילדים שם אכן היו יתומים.
אמה, סבתי, אותה מעולם לא פגשתי, לא גילתה ענין בבתה מרגע לידתה. ברגעי פיקחונה המועטים מהסם, ספרה לי אמי כי בהיותה בת שנתיים בערך הוכנסה למוסד על ידי רשויות הרווחה, יתכן שעקב ממצוקה כספית או פשוט בגלל הזנחה מצד אמה. סבתי מיעטה לבקר את בתה, מידי מספר חודשים הגיעה לביקור קצר כשבאמתחתה מתנה זולה ובכך יצאה ידי חובתה עד לביקור הבא,. מיום נישואיה השניים הפעם ליהודי פסקה מלבקרה, כנראה רצתה להסתיר מבעלה החדש את העובדה שיש לה ילדה, שבנוסף יש לה אב ערבי.היא עברה להתגורר בביתו של בעלה החדש וכך ניתק הקשר סופית.אמי היתה מספרת בדמעות כיצד עוד בהיותה ילדה קטנה, הייתה נצמדת בכח לחצאיתה של אימה בכל ביקור, מקוה כי הפעם האם תקח אותה הביתה. מתנות וצעצועים לא עניינו אותה, רק התקוה למצוא בית חם. בכל פעם שהגיעו לפנימיה המבקרים המועטים שהתעניינו באימוץ אחד מהילדים, קנאה בבני המזל שנבחרו ולאחר עזיבתם היתה יושבת בפינה מכונסת בעצמה, ימים שלמים לא הייתה מתקשרת עם הסביבה.
בהגיעה לגיל שלוש עשרה החלה אמי להימלט מהמוסד בו גדלה ולהעדר ימים ארוכים. בשעות היום נהגה להסתובב ברחובות ירושלים בחוסר מעש, מסוחררת מתחושת החופש ולפנות ערב ישנה בכוכים בסמטאות בעיר העתיקה או בגנים ציבוריים, מקלטים חשוכים ומוזנחים בין המכרסמים והחרקים ששרצו שם, אז. אמי העדיפה תמיד לישון בחדרי מדרגות כי שם היתה מוגנת חלקית מפני הקור העז. שטיח במפתן הדלת שימש לה ככר לראשה אולם הקירות לא הגנו אליה מפני התשוקה העזה להיות כמו הילדים שאת קולותיהם שמעה בוקעים מתוך הבתים, ויותר מכל צרבה בבשרה המלה ,אמא" שהיתה שומעת שוב ושוב.,
לא פעם תפסו אותה שוטרים והחזירו אותה אל המוסד, אך היא תמיד מצאה דרך לברוח שוב. לעיתים חזרה ביוזמתה לאחר שהרעב הכריע אותה, אך במהרה הייתה נמלטת וחוזרת לספסל בגינות הציבוריות, שם היתה יושבת שעות ומביטה בילדים המשחקים בחברת הוריהם, עד אשר הלכו לביתם והיא נותרה גלמודה בגן החשוך והשקט ששרר מסביב מדגיש את בדידותה.
כל פעם שישבה באחת מאותן גינות קיותה כי אולי תגלה לפתע את אמה, אולי בחברת ילדיה החדשים, ואז תעקוב אחריהם לביתם ותאלץ את אמה להכניס אותה לביתה, אולם חלום זה מעולם לא התגשם.
סבי מצד אמי לא היה אדם רע אך היה קלפן ושתין, גלמוד וחסר כל.כשאמי הייתה נמלטת מהמוסד נהגה לחפשו בסמטאות השוק שם נהג להסתובב.. מדי פעם היה עוסק מעבודות סבלות עבור רוכלי השוק שזכרו לו חסד ימיו הטובים וכך הרוויח כמה פרוטות וארוחה חמה.
סבי היה האדם היחידי שהעניק לאמי מדי פעם מעט חום ונחמה וחלק עמה את המעט שהיה ברשותו , פרי או ירק ששמר עבורה בכיסיו.
את אבי האמיתי מעולם לא פגשתי. כל מה שידעתי היה כי אמי הרתה בהיותה נערה ולא הבינה מה בדיוק עובר עליה. נסיון חייה לא הכשיר אותה להבין, והמטפלות המועטות במוסד שכעסו כי היא דורשת אוכל יותר ממה שהוקצב לה ייחסו את תלונותיה על כאבי בטן לבעיות עיכול. יום אחד התעוררה מכאבי בטן עזים כולה ספוגה בזיעה ומיטתה מוכתמת במים ודם, רק אז הובלה לבית חולים ומקץ מספר דקות ילדה אותי.
במשך כשבועיים נותרה אמי בבית החולים קודחת מחום גבוה בעוד העובדים הסוציאליים מרשויות הרווחה מנסים להסביר לה שיצטרכו לקחת את בתה ממנה עקב הנסיבות וגילה הצעיר. אימי כנראה חשה כמו ילדה קטנה שלראשונה בחייה יש לה משהו שהוא רק שלה, ולא השכילה להבין את האחריות הכרוכה בגידול תינוק. לכן ברגע שחזרה לפנימייה כשאני על ידיה מיהרה לברוח מהמקום לאביה, לפני שיאלצו אותה למסור את ילדתה לאימוץ .
פעמים רבות נאלצו היא ואביה להתקיים מאכילת שאריות מזון שמצאו בפחי אשפה . לרוב נהגו לאסוף פירות וירקות שמצאו מתחת לדוכני השוק וכתוספת לקחו לחם טרי שהושאר מחוץ לנויות מכולת. גם אם נתפסו, בעלי המכולות רחמו עליהם למראה מצוקתם והניחו להם. גם המחלבות היו משאירות את ארגזי החלב והגבינות מחוץ לחנויות וכך זכיתי במעט חלב.
את שעות הבוקר העבירו בישיבה על מדרכות פושטים ידיהם לנדבה. חמיהם של האנשים שעברו לידם נכמרו למראה התינוקת הישנה בחיק אימה ובנוסף לפרוטות שהושלכו אליהם הביאו להם בגדים, שמיכות, מגבות ומעט אוכל. חלק מהדיירים בשכונה אף הגדילו לעשות ויצאו אליהם החוצה עם אוכל חם, חיתולים ובגדים לתינוקת. אמי עשתה לעצמה מנהג לכת לגנים הציבוריים עם בתה, בכדי לצפות בנשים אחרות וללמוד כיצד הן מטפלות בילדיהן. למשך זמן קצר היא חשה כאחת מהן. אימי נהגה לשבת מרוכזת ושקטה על ספסל בגן, חולצת שד מניקה אותי ובוהה ביתר האימהות, עד אשר אט אט הן חזרו לבתיתן ווהיא נותרה לבדה בוכייה.
.
לילות ירושלים הקרים היו קשים מנשוא למחוסרי בית. סבי ואמי נהגו לישון מחובקים, מתכסים בכל סמרטוט כדי לשמר על חום גופם כשהתינוקת צפונה ביניהם, אולם הקור העז חדר מבעד למחצלות הקרטון בהם התכסו, אלולא חסדיהם של האנשים שהעניקו להם שמיכות צמר חמות כי חסו על התינוקת, ספק אם הייתי עדין בחיים.
כשהגעתי לגיל שנה החלה אמי להשתמש בסמים. בתחילה הסתפקה בקיבוץ נדבות ובמעט הכסף שהשיגה נהגה לקנות סמים כשאני מונחת בזרועותיה.
מרגע שהחלה להתמכר לסם החלה גם להזניח אותי. רוב שעות היום נהגה להסתובב ברחובות סהרורית מהשפעת הסם, פצעי קור החלו להופיע בגופי והזוהמה גם היא תבעה את קורבנה. גם את המעט שעשתה עד כה כדי לשמור על נקיוני, שטיפה בכיור של שרותים ציבוריים, הפסיקה לעשות. מרגע זה הופיעו פצעים בגופי שבמהרה הפכו לדלקות וזיהומים , כינים ומיני טפילים שקיננו בגופי ובבגדי . במהרה נוספו גם חבלות וסימנים כחולים, תוצאה של התסכול שחשה אמי שלא ידעה איך להתמודד עם תינוקת בוכייה מקור ומרעב, ונהגה לצבוט אותי דבר שרק הגביר את בכיי ואת ייאושה .
כך המשכנו לגור ברחובות מספר חודשים עד אשר אמי נישאה לאדם שהיה חברו לעבודה של סבי בשוק מחנה יהודה והיה בן גילו, ערבי בשם פואז. כשהציע לסבי לשאת את אמי לאישה, סבי הפציר בה לקבל את ההצעה. נישואים אלו נראו לו מפלט טוב יותר מאשר מגורים ברחוב. איני יודעת אם אמי שהיתה בסך הכל ילדה, הבינה את משמעות הדברים. יתכן וחיפשה דמות אב ולכן בחרה להסכים להצעה. אולי העובדה שבזכות הנישואים יהיו לה מקום מגורים, אוכל ומיטה לישון בה, משכה אותה . כל אלו הביאו להסכמתה להנשא לאדם מבוגר ממנה בשלושים לפחות, וכך הפכה לדור שני של מיזוג בין יהודים לערבים כמו אמה לפניה .
אני הייתי כבת שנתיים בערך כשאימי נישאה לפואז, הכרתי אותו כאבי האמיתי ולא מודעת לעובדה שאמי נישאה לו לאחר שילדה אותי בכדי שיחלץ אותה מתנאי המחייה העלובים בהם חיינו ברחובות, מבלי לדעת כי אולי הרחובות הקרים של ירושלים היו עדיפים על החיים שבאו אחר כך
.
פואז גר בכפר עלוב ליד עזה שמספר תושביו מצומצם וכולם קשורים בקשרי דם. חשמל או מים זורמים לא היו קיימים. היתה באר ממנה שאבו בדליים מים מעופשים שהיה הכרח להרתיחם מעל מדורה בחצר.
מקור האור היחיד היה עששית קטנה אותה שהודלקה בקמצנות. שירותים או תשתית לביוב לא היו בכפר והסרחון העז נדף למרחוק. הרחובות, שבקושי ניתן היה לקרוא להם כך, היו שבילי חול בהם זרמו מים מלוכלכים מהביוב. המים זרמו באפיקים שונים שיצרו ובמשך נוצרה ביצה קטנה במרכז הכפר מעליה רחשו עשרות יתושים וזבובים. ביצה זו היתה המקור למחלות שונות שתבעו את קורבנן, בעיקר ילדים ששיחקו בקרבת מקום וחלו מעקיצות היתושים.
הבתים הורכבו מפיסות פח משולבות בלוחות עץ ישנים ורקובים, ביניהם נמתחו בדי אוהלים ישנים ומרופטים.
פרות, כבשים ועזים נהגו להסתובב בחופשיות בין הבתים המאולתרים והדאגה שהורעפה עליהם היתה רבה יותר מאשר לילדים שנהגו להסתובב כשלגופם סחבות בלויות ורגליהם היחפות מבוססות בתוך הזוהמה.
אותם ילדים שהסתובבו בחבורה ברחובות, פניהם מלוכלכות מחול ואבק, כינים בשערות ראשם ולקטנים אפים זבי נזלת, נראו תמיד צוהלים בקול, שמחים ומאושרים. הם לא הכירו מציאות אחרת ושמחו בחופש לשחק בהנאה כמו כל הילדים.
הנשים נהגו לשבת בפתחי הפחונים,עסוקות בלישת בצק או במיון החיטה והאורז, וסביבן מתרוצצות במרץ תרנגולות שחורות וחומות מנסות בזריזות לתפוס גרגרים שנפלו על האדמה, מקרקרות ועפות אנה ואנה מעל ראשי הנשים. כלבים אשר עורם תלוי ברפיון על עצמותיהם שכבו בין נחילי המים המעופשים .נראים כאילו לעולם לא יקומו ממרבצם, בעוד הקרציות מוצצות את דמם עד תום, מנצלים כל רגע מחייהם הקצרים. החתולים בכפר ייללו בקולי קולות וגם כשהיו סופגים בעיטות לרוב בניסיון לגרשם, הם היו חוזרים בלילה ומייללים עד אשר היו נזרקים לעברם שאריות מזון, או עד אשר היו צדים חולדה או עכבר, אז היו שוכבים בפתח האוהל מלקקים את כפותיהם בהנאה. הם כלל לא פחדו מהכלבים הרזים שהעדיפו להמשיך ולרבוץ ולא טרחו להעיף לעברם מבט.
בכפר היה מבנה ששימש כמכולת למוצרים בסיסיים. על מוצרי חלב היה רק ניתן לחלום, בהיעדר חשמל. חלב חלבו מהפרות והצאן ושתו מיד.
ביצים אכלנו לעיתים רחוקות, כי העדיפו שיבקעו מהן אפרוחים וכך מדי פעם הזדמן לנו לאכול עוף שבושל על גחלים, אבל המזון הבסיסי נותר פיתות אותן שנאפו ע"י נשות הכפר בתנור מאולתר.
במכולת מכרו בעיקר שקי אורז וקמח ובמשך שעות רבות נשות הכפר ישבו לברור ולהוציא את התולעים לפני הבישול, היו גם מעט שימורים, בקבוקי שתייה, וכן סבונים אולם לרוב המשפחות לא היה כסף לקנות דבר מלבד המוצרים הבסיסים לצרכי בישול. סבון היה מותרות שלא יכולנו להרשות לעצמנו. ילדיו של בעל המכולת נחשבו ל"עשירים" בשל העובדה שיכלו לאכול קצת יותר מאשר פיתות או אורז.
הם גם נראו מטופחים ומסודרים לעומתנו היות והשתמשו מדי פעם בסבון ומוצרי הגיינה בסיסיים. ריח הסבון שנדף מהם היה מהפנט כמעט, כה נעים ושונה מהסביבה המצחינה בה חיינו. ילדיו של בעל המכולת היו מושא לקנאה בקרב כל הילדים. המכונית היחידה בכפר הייתה שלהם, גרוטאה מקרטעת שנדלקה רק לאחר מאמצים רבים, נתפסה בעינינו כסמל לעושר כך גם הבגדים שקנו להם. בגדים שלמים נחשבו בעינינו כבגדי מלכות.
לאבי היו עוד שתי נשים בכפר נוסף לאמי שלהן ילדים גדולים יותר ואף נכדים. לאמי נולדו במרוצת השנים שישה ילדים נוספים - נור, עטף, מועמר וחלד שנולד עם פיגור שכלי. אני יכולה רק לשער מה היו הסיבות, בתקופת ההריון עמו אמי לא פסקה להשתמש בסמים בניגוד להריונותיה הקודמים, בנוסף במשך כל תקופת ההריון בעלה היכה אותה נמרצות בעלה בתירוץ שהמיטה עליו בושה בהתנהגותה. לאחר לידתו של חלד נולדו אחיותי קמר ורים.
לעומת אמי שהשתעבדה כליל לסמים, לנשים בכפר לא הורשה אפילו לעשן סיגריה בפומבי. הן נהגו לעבוד בפרך רוב שעות היום כשעיקר עיסוקן היה הכנת המזון, שאיבת מים מהבאר, חליבת הצאן וטיפול בילדים הקטנים – בקצה סדר העדיפויות. את הבנות נהגו ללמד לבצע את עבודותיהן מגיל צעיר מאד ובעיקר כיצד לטפל באחים הקטנים. הבנות נישאו בגיל צעיר ביותר, בעוד הבנים היו יוצאים לעבוד יחד עם הגברים כבר מגיל שבע.
לעומת שאר בני השבט אמי שכבה רוב היום על מזרנה מסוממת ובחוסר מעש. כנראה שזו היתה אחת הסיבות בגללן נהגו בנו, ילדיה, בזלזול והאלימות. שתי נשותיו של אבי, שכעסו על אמי על כך ש"גזלה" מהן את הבעל, ניצלו כל הזדמנות כדי להפרע מאתנו.
אמי בורכה בתווי פנים נאים, עור חלק ועיני שקד ירוקות, אישה יפה היתה, עד שהסמים החלו לת אותותיהם על פניה: בתחילה היה זה קמט נמתח מתחת לעין ועם הזמן התעמק ונוספו לו קמטים נוספים שהזקינו אותה למרות גילה צעיר. על אף כל זאת, בהשוואה לשאר נשות הכפר היא הייתה יפיפיה של ממש. ביני לבינה היהדמיון רב אך לא ייחסתי לכך כל חשיבות, בכפר ליופי החיצוני לא נודעה שום השפעה.
אמי אמנם לא תפקדה כרעיה טובה אולם בלילות היה בעלה פוקד אותה לעיתים תכופות, עוד סיבה לכעסן של נשותיו האחרות, שקינאו בה וזעמו עליה על הצורך למלא את מטלותיה במקומה כולל הטיפול בילדיה הקטנים. לא פלא ששנאו אותנו.
אנו היינו המצורעים, הילדים היהודים המסריחים כפי שקראו לנו לעיתים קרובות. תמיד דאגו להזכיר לנו את מוצאה "הנחות" של אימנו. אני ואחי היינו תמיד האחרונים לאכול, מסתפקים בשאריות של עוף או פיתה במקרה הטוב. התרגלנו כבר לתחושת הרעב המלווה בקרקורי בטן.
במהרה הפכנו להיות שק החבטות של בני המשפחה. בתחילה היו אלו נשותיו של אבי ואחרי כן גם בניו הגדולים שהפליאו בנו את מכותיהם כאמהותיהן. אמי שהתמכרותה לסמים החריפה, החלה להעלם מהכפר לתקופות ממושכות, לעיתים קרובות כשכרסה בין שיניה. היא נהגה לברוח לירושלים כמו שעשתה בצעירותה ולעבוד בזנות בכדי להשיג עוד כסף לסם. תמיד היו לה סרסורים אותם היא מחליפה במהירות ובקצב כמו גרביים.
הימים בהם נעדרה הפכו לשבועות וחודשים. ברגע שנודע לתושבי הכפר כי אמי עוסקת בזנות, ההתעללות בנו גברה. מאותו רגע הבנו כי תמיד נהיה שונים משאר הילדים בכפר, ילדים נחותים של זונה יהודיה שהמיטה קלון על משפחתה.
באותן תקופות ארוכות של העלמות, בעודנו משוועים למגע ידה של אם ומופקרים לחסדיהם של בני הכפר, החלו להתפתח אצלי תחושות שנאה כלפי אמי. על אף היותנו קטנים הבנו כי היא אינה מטפלת בנו, ויתרה מכך כשהיינו קטנים בקושי הכרנו אותה עקב העדרויותיה התכופה מהכפר לשם רכישות סמים. אני הייתי משוכנעת שהיא אחותי הגדולה אולי כי תמיד היתה מכה אותי וצועקת אלי כמו אחיי הגדולים. רק בהיותי בת חמש הבנתי כי היא אמי והנשים האחרות להן קראנו דודות גם הן נשותיו של אבי.
אחת מהן, הצעירה יותר, הייתה קצת יותר נחמדה אלינו וגילתה יחס רחום, מדי פעם הייתה נותנת לנו גם בשר ולא רק שאריות של פיתות . לעיתים אף רחצה אותי ואת אחי. מהאשה הנוספת זכינו לקללות ומכות בלבד ואף גילוי של רגש מעבר לזה. לאשה הצעירה שהפגינה כלפינו מעט יחס קראתי אמא למרות שידעתי היטב כי היא אינה אמי, היתה בי כמיהה עזה לאם כפי שיש לכל ילד בעולם.
דוקא כאשר אמי היתה נוכחת בכפר, היינו סופגים מטר של קללות, יריקות ואבנים במשחקינו עם אחינו החורגים. אמא לא סיפקה נחמה, אך יכולנו לפחות לרוץ אליה בבכי.
לעיתים רחוקות עוד זכינו לקבל ליטוף פה ושם אך פעמים תכופות הרבה יותר ספגנו ממנה צביטה או דחיפה כי הפרענו לה לשכב הוזה בהשפעת הסמים, באותן פעמים היינו רצים לאיזו פינה ומצטופפים רועדים מפחד כעלה נידף וכובשים את הדמעות שידענו כי אין בהן תועלת. גם כאשר היתה מכה אותנו , ידענו לפחות שהיא קיימת, העדפנו לקבל סוג כזה של תשומת לב, מאשר לא לקבל שום יחס.
אמנם הייתי עדין ילדה קטנה אך הבנתי היטב את מעמדנו והתביישתי בכך. רבות התפללתי להעלם מהכפר ומהסביבה בה חייתי. הייתי מדמיינת את עצמי כילדה ללא פנים, כאילו לא ניתן לראותי, ואפשר להביט דרכי. אמי הייתה חוזרת לכפר כי לא הייתה לה ברירה, ולא בגלל התרפצות רגשות אמהיים. בפעמים אלו היא הייתה מוכה נמרצות בידי בעלה, בניו הגדולים ונשותיו. אז היתה יושבת בוכה על מזרונה העלוב באחת מפינות הפחון, מכונסת בעצמה, רועדת ובוכה ומפניה ניגר דם מעורב בזיעה. באותם רגעים היינו שוכחים את כעסנו על נטישתה, רצים אליה, מחבקים, מנסים לנחם , מנקים את פצעיה ומנסים להקל על כאבה. היא בתמורה הייתה מלטפת אותנו ואנחנו שמחנו על כל שאנו נחוצים לה, שוב הרגשנו שייכים. הרגשנו שעדיף לנו עמה מאשר בלעדיה .
בשלב מאוחר יותר בחיי הבנתי שבעלה כנראה אהב אותה על אף המכות וההשפלות, אחרת לא היה הסבר מדוע אמי לא נרצחה על רקע חילול כבוד המשפחה, כשם שהיה נהוג לעשות אפילו במקרים פשוטים הרבה יותר.
בהגיעי לגיל שש הפכתי לאם במשרה מלאה לאחי ואחיותי. בכל לילה כשהיו בוכים הייתי ניגשת אליהם, מנסה להרגיעם. לרוב סיבת הבכי הייתה רעב לכן את מעט האוכל שקיבלתי העדפתי לחלק ביניהם. היו ימים בהם הם בכו גם מחום ומחלות שונות. אומנם מדי פעם היה מגיע רופא לכפר אך אנו לא נלקחנו אליו. "שימותו" ! הייתי שומעת את אישתו המבוגרת של אבי אומרת לשנייה, אולם אני עשיתי כל מאמץ על מנת להשאירם בחיים היום אני מבינה שרק נס גרם לכך שהם אמנם שרדו את כל המחלות והקשיים.
