יצירה זו, המשקפת את התקופה שמהיווצרות עם ישראל במצרים ועד כניסתו לארץ, היא סוגה חדשה ומרתקת של כתיבה עברית. כולה כתובה בלשון שירת המקרא והפרוזה המקראית, וכולה מבוססת על אוצר לשון המקרא ללא סטיות כלשהן. מטרותיה הן, ראשית: להציג קונפליקטים בעלילה המבוססים על מקורות נסתרים, שהמקרא מתעלם מהם כיוון שהם אינם חשובים לעלילה, או פוגעים במהלכה, אולם לפעמים הוא רומז להם ומאפשר לקורא הנבון לדלותם; שנית: להציג מקורות ספרותיים מחוץ למקרא, שנשארו, לדעת הכותב, במסורת העם בעל פה ונכתבו בתקופה מאוחרת יותר בספרות האגדה ובמקורות חז"ל. מקורות אלה הם חלק מהעלילה עצמה ביצירה זו, ונכתבו בשינויים מתאימים בלשון המקרא; שלישית: לשלב בעלילה, בשינויים מתאימים, את המקורות החיצוניים מההיסטוריה של המזרח הקדום, השייכים לדעת המחבר לתקופה זו; רביעית: לתאר את מאורעות התקופה לא רק מנקודת המבט של הכותב המקראי, אלא גם מנקודות מבט מקבילות של גורמים זרים, המשתתפים במהלך אירועים אלה; חמישית: לתת פרשנות חדשה למתרחש ולפתור קשיים שאין להם פתרון על ידי המקורות ועל ידי פרשני המקרא, המתעלמים לעיתים מקשיים אלה או לא מרגישים בהם; ושישית: לנסות לחדור למימד העליון של ההתרחשויות. ניסיון זה בא לידי ביטוי בשם היצירה, “אֵל מִסְתַּתֵּר וְשָֹם בְּחֶבְיוֹן עֻזֹּה", ומבוסס על אמונת המחבר בהדרכה שמימית המובילה ומדריכה את כל המציאות ההיסטורית, ומוסתרת מבני אנוש רגילים.