“לא יודע מה לעזאזל חשבתי לעצמי כשהחלטתי לחפש במנוע החיפוש של 'סימניה' את הדו"ח של מבקר המדינה, שהוא בעצם ה'אבא' של כל כותבי הביקורות שיש וכותב הביקורות מספר 1 בארץ (וגם הדו"ח הספציפי הזה הוא דו"ח מספר 1), ועוד לכתוב עליו ביקורת (!)
אתם קולטים את זה? אני, זה שאין לנקוב בשמו מ'סימניה', כותב ביקורת על דו"ח מבקר המדינה. ביקורת על ביקורת. פשוט ככה.

ובאמת, מי אני שאבקר את מבקר המדינה. אם כבר, הוא זה שצריך לבקר אותי, על זה שאני מבקר אותו.

אבל האמת היא שהחלטתי לכתוב עליו ביקורת, לא מהסיבה שאתם חושבים, אלא מסיבה קצת אחרת. החלטתי לכתוב ביקורת דווקא על הספר הזה, ודווקא עכשיו, כי אני נמצא ב'סימניה' כבר הרבה זמן (משהו כמו שנתיים וחצי) ובחצי השנה האחרונה הטרידה אותי כמעט כל הזמן המחשבה הזאת של 'מתי אכתוב את הביקורת האחרונה?', ובסוף התשובה תמיד הייתה 'לא בזמן הקרוב'. 'לא בזמן הקרוב' פעם אחת, 'לא בזמן הקרוב' פעם השנייה, 'לא בזמן הקרוב פעם שלישית ו... ומתישהו מגיע הרגע הזה שבו אני אומר 'די, אני רוצה להפסיק'. זה לא שאני לא אוהב לכתוב ביקורות - אני דווקא אוהב מאוד, כמו שאתם בטח רואים - אבל הרגשתי שאני קצת נסחף אל זה יותר מדי, אז החלטתי להפסיק. יכול להיות שלא יעבור הרבה זמן, אני אכנע ואחזור לכתוב ביקורות, ואז מה שכתבתי עכשיו יהיה סתם הבטחה שלא קיימו אותה. אי אפשר לדעת. אבל גם אם זו לא תהיה הביקורת האחרונה שלי, אני עדיין מתכנן לעשות איזושהי הפסקה גדולה, סוג של אתנחתא, מכתיבת הביקורות. ואני רוצה לכתוב עוד ביקורת אחת אחרונה, לפני שאני נפרד.

ופשוט חשבתי שיהיה נחמד לסיים עם ביקורת דווקא על הספר הזה, שהוא בעצם ביקורת בעצמה. סוג של סגירת מעגל.

***

הקטע שהכי אהבתי בספר, דרך אגב, זה את החלק הזה שבו שפירא (מבקר המדינה) מותח את הביקורת ההיא שלו על ביבי וכל ההוצאות שלו. זו הייתה פשוט שמחה לאיד. הנקמה המתוקה...


[רגע, גם אתם קולטים ש'המתוקה' זו אשכרה המילה האחרונה שלי שאני כותב כאן?
תשובה: לא, המילה האחרונה שלי פה באתר היא לא 'המתוקה', אלא 'כאן'. ואם אני אמשיך לכתוב עוד ועוד, אז גם 'כאן' כבר לא תהיה המילה האחרונה.
אם כך, 'האחרונה' היא המילה האחרונה, בביקורת האחרונה}”