בתימן, כשהיו היהודים חוזרים בשבת בבקר מבית הכנסת, היו יושבים בצוותא סביב השולחן, מסלסלים בקולם בשירי רק שלום שבזי, ומדי פעם לוגמים ארק, או משקה חריף אחר, ואוכלים מיני טעימה - שקדים, אגוזים, פיסת מלאווח, ג'חנון וכדומה. הזמרים שהיו הרוח החיה בכל "חאפלה" כזאת, נעזרו לרוב בספר ה"דיוואן" ספר צר וארוך, שהכיל מילות כל השירים שהושרו, וניתן היה לשאת אותו בכיס הגלימה או הבגד, לשלוף אותו משם בעת הצורך ולזמר מן השירים האהובים, כשכל הקהל מצטרף לשירה. כיום בארץ, נתרחב המושג "חאפלה" והוא מוכר גם לקהל הרחב. אין הוא מוגבל עוד לישיבה בצוותא בשבת בבקר, או לבני העדה התימנית. ה"חאפלה" כיום מוכרת כמסיבה עליזה, הקשורה בעיקר בשמחות: חנוכת בית, ברית מילה, בר-מצווה, חתונה, מסיבת נצחון של קבוצת כדור-רגל וכדומה. מבחר השירים אינו מצמצם עוד לשירי ה"דיוואן". ל-"חאפלות" של היום נתגנבו גם שירים מאוחרים רבים, שנולדו כאן, בארץ-ישראל; שירי משוררים כביאליק, אלתרמן, אורלנד, ובצידם שירים של מחברים אלמוניים, שהגיעו אל ה- "חאפלה" מן ה-"קומזיצים" של "חבורת האש" ויי "המדינה שבדרך". אוצר השירים, של ה-"חאפלות" שונה מזה שבערבי ה-"שירה בצבור", זה בצד זה מושרים ב-"חאפלה" שירים מזרחיים מסורתיים, פיוטים, שירי ארץ-ישראל, שירים "ממזריים" ו"שירי נפש" מלאי אווירה. רוב שירי ה"חאפלות" לא כונסו עד היום בספרים, ונותרו בגדר "תורה שבעל-פה". ספר זה הוא הנסיון הראשון לכנס ולהוציא לאור מבחר השירים המוכרים לכל ה"חאפליסטים" באשר הם.