“סיפורו האמיתי של שבתאי לוי ששהה במחיצת הבדווים בסיני במשך מספר שנים בתקופה שסיני הייתה בשלטון ישראלי.
זהו סיפור של ידידות אמיצה רבת שנים בין שבתאי לרביע אבו חרבי שהיה לאגדה מהלכת ברחבי סיני. תוך כדי סיפור נפתח לפנינו צוהר לאורח החיים הבדווי באחד מאזורי המדבר הקשים והבוגדניים ביותר למחיה בעולם, אזור דרום מערב סיני. שבתאי מספר על מערכת היחסים שנרקמה בין הבדווים לישראלים עם כיבוש סיני ב1967 ועד החזרת סיני למצרים עם חתימת הסכם השלום.
הבדווים העדיפו בהרבה את שלטון ישראל על שלטון המצרים. תחילה חששו מאוד מהישראלים שאינם מוסלמים, אך מהר מאוד מצאו ידידי נפש רבים בין הישראלים. המצרים היו מאוד מרוחקים, חשדניים ומזלזלים בבדווים בעוד הישראלים דיברו והתנהגו בגובה עיניים, כיבדו את המורשת הבדווית ועזרו ככל יכולתם. כמובן שהיו חריגים, אך באופן כללי זה סיפור של ידידות אמיצה והדדית.
רביע אבו חרבי היה ראש נחלה משבט הצואלחה שישב בדרום מערב סיני, אדם חביב וחם, בעל חוש הומור, רופא בהמות ומומחה לגמלים, מורה דרך, מקובל ואהוד גם על שבטים שנחשבים כאויבים לשבט הצואלחה. המחבר מביא את סיפורו של רביע למין ילדותו ועד נישואיו לשני נשים ומותו בטרם עת.
הסיפור מסופר בגוף ראשון וניכר כי המחבר מאוד אהב והעריך את רביע ותושבי המדבר. אנו מקבלים הצצה לחיי הבדווים כפי שהיו עוד לפני שנכנסו כלי רכב לסיני, הצצה לעולם שנעלם. לאחר שהמצרים חזרו לסיני הם הערימו קשיים רבים על הבדווים שהתפרנסו בעיקר ממסחר והעברת סחורות ממקום למקום, גידול תמרים ומכירתם במצרים. המצרים הצרו את צעדיהם ולא נתנו להם לצאת מעבר לגבולות שבטם, וכתוצאה מכך לא יכלו למכור את תוצרתם למצרים או לנוע ממקום למקום כפי שהיו רגילים. התוצאה היא פגיעה קשה באורך החיים הבווי, בפרנסה ובכבודם.
שבתאי לוי הוא איש קיבוץ בית השיטה, מורה לביולוגיה שהקדיש שנים ארוכות לחקר חיי הבדווים בסיני, ואף התגורר בקרבם לאורך זמן. הוא אף ניחן בכשרון כתיבה טוב. הסיפור מעניין מאוד ומומלץ. 206ע"מ.”