התופעות הפואטיות הבולטות בסגנון הסיפור של י.ח. ברנר - הרמיזה האוטוביוגראפית, הפרגמנטריות המובלטת, חדירתה של כתיבה מסאית, השימוש המרובה בציטוט - תוארו בכתיבתם של מבקרים רבים כסממנים המעידים על כך, שסיפוריו של ברנר הם "יותר" ואף "פחות" מסיפורת רגילה. במאמרו הבוחן את הזיקות בין סיפור למחשבה ביצירת ברנר מראה מנחם ברינקר, כי הסופר הדגול היה בראש ובראשונה מחבר סיפורים "נורמאלי", השוקד על אמנותו. מדוע, איפוא, חתר הסיפור הברנרי להציג את עצמו כ"יותר", ובעיקר גם כ"פחות", מסתם יצירת ספרות? המחבר מציע את הנוסחה "רטוריקה של כנות" כדי לבאר כיצד נוצלו התופעות הפואטיות האלה ליצירת סיפור בעל ריאליזם מודגש. בסיועה של רטוריקה זו מעמיד ברנר בסיפוריו תיאור של המציאות היהודית בראשית המאה, המעמיד בסימן שאלה שורה של דעות ואמונות אידיאולוגיות הרווחות לגביה. בחלק השני של המאמר נבחנת מחשבתו של ברנר, כפי שהיא משתקפת בכתיבתו המסאית, על רקע זרמי ההגות והחשיבה, היהודיים והאירופיים, של ראשית המאה. כדי להעמיד דיוקן אינטלקטואלי של ברנר, קובע המחבר, יש להבחין בינו ובין דמויותיו. לאחר בחינה זו שב המאמר ומטפל בזיקה שבין מחשבת - ברנר לאמנות הסיפור שלו. לניתוח מפורט נבחרים פרקי הסיום של שני הרומנים הארץ - ישראליים: מכאן ומכאן ושכול וכשלון, שרישומם על קוראי ברנר היה מאז ומעולם עז במיוחד.