אמיל, ילד מבוהל בן שש, תופס בפנטזיה של אמו את מקום אביה שהתאבד. בראנדט, שנשכרה לטפל בילדה פסיכוטית, נטשה אותה ברחוב ונמלטה. היא מסבירה, "אחרי יום אחד בחברת סופי יש לי הרגשה שאני לא קיימת יותר." פול, בן שנתיים וחצי, מממש את נבואת הרופא לאמו, "הילד הזה ישבור אותך אם לא תשברי אותו." גי, ילד בן שש הנחשב מפגר, אומר לאמו: "אבא שלי מת. הוא אכל רעל. לאבא היה דיכאון. את אורגת אותי בתוך קורי העכביש שלך." מיריי בת שמונה אובחנה כמפגרת וסכיזופרנית. היא אומרת: "מה שגורם שמחה לילדה המטורפת, הוא שאנשים צוחקים ממנה."

אלה ואחרים הם גיבוריו הנוגעים ללב של ספר זה, פרי עטה של הפסיכואנליטיקאית הצרפתית מוד מנוני. ניתן לראות בספר אינטגרציה מבריקה בין רעיונותיהם של לאקאן, קליין, ויניקוט, אריקסון וליינג. בה בעת, זוהי עבודה מקורית ויצירתית, המשקפת את מפגשה הייחודי של מנוני עם הילדים ה"חולים" ועם המבוגרים שבחייהם. מנוני מצליחה לקלוט מתוך התבטאויות הילדים את הדרך שבה ערערו רגשות המבוגרים ודיבוריהם את עולמם הפגיע. היא מחפשת ללא לאות אחר הביטוי הקולע לחוויית הילד, שיאפשר לו להשתחרר מהסד הפנימי שבו הוא כלוא.


המחברת מוד מנוני נולדה בבלגיה ב-1923 וגדלה בסרילנקה, קיבלה דוקטורט באוניברסיטת פאריס והיא חברה חברה הפסיכואנליטיקאית הבינלאומית.