“לימוד שפה. תמיד מילאו לנו את הבית ספרים מהתקופה שבה אמי שירתה בקריית שמונה ולימדה עולים חדשים.
העולים לא היו מה שכולם חושבים, לא המסכנים האלה שחותמים בטביעת אצבע כי הם לא יודעים לכתוב ולקרוא.
לא פלא שאמא שמרה את כל מה שרכשה והכינה עבור העולים באותה תקופה, זה מאוד ריגש אותה.
היא אירחה את חלקם בדירת החיילות וגם הלכה להתארח בבתיהם ולשמוע את הסיפורים והמצוקות שלהם.
היא ממש התפעלה מהיות חלק מהעולים משכילים באופן יוצא דופן, והייתה מלאת מוטיבציה לקחת חלק בהשתלבותם בחברה הישראלית.
אך ללמוד בגיל מבוגר זה לא התרחיש האידיאלי שאפשר לחשוב עליו.
מבוגרים רבים שלא התאפשר להם ללמוד ב"גיל הנכון" מוותרים על הרצון ללמוד שפה חדשה או כישור, לדוגמא: שחייה, רכיבה על אופניים, להיות אסטרונאוט אחרי גיל עשרים ואחת...
אותם מבוגרים סבורים שאין מי שיוכל ללמד אותם כישורים שהיו אמורים לרכוש כילדים, שכולם בעצם יעדיפו ללמד איזה ילדון שעוד יש לו הרבה מקום בראש.
במקרה של אמי - היא דווקא אהבה יותר ללמד מבוגרים מאשר ילדים. היא הייתה מאושרת מכך שאין צורך להתעסק בבעיות משמעת. תארו לעצמכם - מורה שבאה ונותנים לה ללמד...
גם הטקסטים בספר ללומד המבוגר, מהנים יותר לקריאה מאשר הטקסטים בחוברת העברית הממוצעת לתלמיד הסטנדרטי. ידוע שחלק גדול מרכישת שפה הוא העניין שמגלה התלמיד בטקסטים. מי שקורא יותר יודע עברית טוב יותר, וכל שוכן סימניה יכול להעיד.
והמורה?
עם כל הכבוד לסיפורים על ילד שהולך לבית הספר ואוכל תפוח בהפסקת העשר, או ילדה שקופצת עם חברות בחבל בהפסקת העשר - למורה יותר מעניין לשמוע על אירועים אקטואליים (לתקופתם, זה יצא לראשונה ב-67) מחיי היום-יום במדינה.
זה לא שיש למבוגרים כללי תחביר אחרים, אבל כן, מה שמעניין פה זה איך אתה משתמש בהם, אילו טקסטים אתה מנתח באמצעותם, והאם זה מושך אותך לקרוא ספרים אחרים.”