עירוב התחומים המאפיין את מחשבתו של ז'ורז' בגואיי )1962-1897( מדיראותו עד היום מהאפשרות להיות קשור חד-ממדירנ לכתובת מסוימתבספריות הקיימות או באקדמיה, שכן אין הוא פילוסוף, סופר, מיסטיקן,אתנולוג, אתנוגרף או חוקר תרבות. ואולי דווקא מכיוון שהצליח לחמוקמכל הגדרה דיסציפלינרית, הופך המהלך המושגי של כתיבתו לפעולההמעמידה בשאלה את קווי התיחום של הדיסציפלינות הקיימות, תוך כדיהצבתן של פרספקטיבות רדיקליות בכל הקשור לתחומים שהוא חוצהבדרך: החל מביקורת הגל והמחשבה הדיאלקטית דרך אכזבתו מהסוריאליזםועד לעיון המורכב במהותם של ערכי הפעולה המייצרים את הכלכלה וכלהקשור בה: החליפין, הסחורות, הערך - דהיינו מהותה של צבירת העושר.תיאוריה של הדת )1948( מעניק לקורא הזדמנות להתוודע אל אחדמההוגים המרתקים שפעלו במאה שעברה. בספר זה מטפל בטאיי בכלהאלמנטים שהעסיקו אותו באופן אינטנסיבי לאורך כל כתיבתו האקלקטית:עקרון הקרבת הקורבנות, תוויית הטרנסגרסיה, הגבול, התשוקה, החגיגההקדושה, אינטימיות מול דיאלוג, רצף ואי-רצף, החפץ, הגוויה, החיה, האדם,האל, החוויה הדתית הקדומה והמודרנית. בולט בספר הצורך העמוק לשינויבדפוסי המחשבה, בבחינת ניסיונו של הוגה להשתחרר מהעיסוק בהצבעהעל הקטסטרופה והבנתו שהיא לא תיעלם אם נעסוק רק ב"סימון", בהתרעה- הצורך במעבר אל ממד של פעולה הנו אינטנסיבי ודחוף.בטאיי מהווה מעין טקסט "מקור" לדור שלם של חוקרים )פוקו, בלאנשו,דרידה, קלוסובסקי, בארת, ז'אן לוק ננסי, מאריון ואחרים(. מקור זה מבקשלהעניק פשר ומובן לשאלה "כיצד ניתן לחשוב במחשבה הנוכחית את הקרעהמתחולל במציאות הקיומית?" במקום שבו לא הצליחו לחשוב על אודותהאפשרות לשפה חדשה כהכרח מטפיזי ונפשי, חוקר בטאיי את המציאותמתוך מסורת מות הסובייקט, מתוך ביקורת על התפיסות ההגמוניות שלההומניזם האירופי, מתוך הפנמת השבר שבין הרציונליזם לאי רציונליזם,ובעיקר מתוך קבלתו של האי-מובן כחלק מהמובנות החדשה, אשר כפתההמציאות בתקופתו של מחשבת בטאיי.