“בקרב קהילת חובבי המחזה העברי העימות בין סיעת חנוך לוין לפרקציית נסים אלוני חרוג חרג מגבולות הויכוח התרבותי כבר בשנות השבעים, עת תגרות פואייה היו פורצות בקאמרי הישן בין הנצים עטויי האפרו, לצלילי מוסיקת Fאנק קצבית. בשנות התשעים, כשכבר לא הוצגו די הפקות של אלוני כדי לאפשר לחסידיו קרב הוגן, פנו הללו לנלוזות שבשיטות; מסופר, למשל, על מספר מקרים של אלוניסטים מחופשים שהסתננו להצגות של לוין, התמקמו בפינות שונות של האולם וחייגו זה לסלולרו של זה. זה היה קרב מאסף, ילדותי כמעט כמו המחזות שאת מהלך הצגתם הוא נועד לשבש, מסריח כמעט כמו הפצצה שהוטלה באולם הקאמרי ב"מלכת האמבטיה" בשנת 70'. אין ספק מי ניצח. יהיו הסיבות אשר יהיו, נסים אלוני כבר לא רלוונטי; אולי אף פעם לא היה. בסך הכל לקרוא מחזה שלו זה יותר אסקפיסטי מלקרוא שירה יפנית עתיקה: ליצנים, צוענים, גננים, נסיכות ולוכדי פרפרים. לא בדיוק המהדורה של שמונה. זה גם לא קל במיוחד: לא ממש ברור מה מתרחש רוב הזמן, והוראות הבימוי מלמדות שהשחקנים אמורים להתבטא בעוויתות פנים לא פחות מבמלים. הרבה עבודה לקורא, בקיצור. המהדורה העשירה של "הצוענים של יפו" (כמו המהדורות המקבילות לעוד מספר מחזות של אלוני) הופכת את החוויה למסובכת במיוחד: הסצנות מופיעות בגרסאות ארוכות מאוד, הרבה יותר מאלו שהוצגו על הבמה בשנת 71', ויש עוד סצנות שלמות שהושמטו, ומובאות בנספח. אבל המהדורה הזאת גם מאפשרת לצלול לתוך העולם של נסים אלוני יותר ממה שמתאפשר בהוצאות "רזות" ומינימליסטיות של מחזות: יש איורי תפאורה של יוסל ברגנר, יש תצלומים מתוך ההצגה המקורית; הרבה פעמים מצאתי את עצמי עוצר באיזו רפליקה, מדפדף לתמונות ומנסה לדמיין את אחד השחקנים מגלגל את המלים. לא הייתי מסוגל לקרוא את המחזה ברצף. כנראה גם לא רציתי. העדפתי לחזור כל פעם לסצנות קודמות, להתעכב על משפטים, להרהר, לחזור כמה שורות ולקרוא שוב את אותו הקטע, הפעם לאט יותר, או מהר יותר, או לדמיין שלשחקן יש מבטא של אשכנזים מסרטי בורקס, או להתעכב על התמונה של איזו שחקנית ענוגה, שיכולה להיות סבתא שלי. אבל אני גולש. יכול להיות שלא ממש רציתי לסיים לקרוא את המחזה הזה, או במילותיו של נסים אלוני, בהתייחס לאובססיית הטיוטות והשכתובים שלו: "אני לא כותב מחזה עד שאני גומר אותו, אלא עד שהוא גומר אותי". למי שלא מכיר את נסים, מומלץ לדפדף ולהתלבט. יש סיכוי שתתחילו לקרוא ולא תסיימו לעולם.”