“לספר זה ניתן אולי לזקוף חלק לא מבוטל בעיצוב תכונות האופי שלי.

אבא שלי תמיד אומר, ש"אנחנו יודעים שהיינו מאושרים רק אחרי שאנחנו מאבדים מישהו יקר שהיה לנו".
איכשהו תמיד יש לי "התנגדות" לאבחנה הזאת,
שלא מבנה את היכולת שלנו להעריך את מה שיש ואת היכולת להפיק אושר ממה שיש עכשיו ולא בדיעבד.
ההתנגדות הזו, בצירוף הספר פוליאנה שקראתי בילדותי, הפכה אותי עצמי לסוג של פוליאנה בלתי נלאית.
על מנת לזהות את מה שטוב ולהינות ממנו; לא סתם 'לאהוב את מה שיש'.
והתחלתי לחשוב שאולי היכולת להיות מאושר ממה שיש לנו בזמן אמת, היא תכונת אופי..
ולכן, אולי, לא יעזור לאף אחד לחפש אושר, כי היכולת להפיק אושר/ לחוות אושר מובנית באישיות.


אז אולי, אולי פילוסופיית החיים שלי נולדה אי שם בגיל 8, כשקראתי את הספר הראשון שלי בחיים - "הבובה מן הבית הקטן".
עד לא מזמן לא זכרתי איך קראו לספר בדיוק, ורק כשסיפרתי עליו בבלוג אחר מצאו לי אותו, אבל את התוכן תמיד זכרתי. והיטב.

תמצית הסיפור?
ככה הוא חקוק בזכרוני: (וקראתי אותו בגיל שמונה !!!)
*

היו הייתה פעם בובה שגרה לבדה. בחצרה צמח פרח מיוחד שהיו לו סגולות מרפא והיא ידעה להשתמש בו.
מידי פעם הייתה מרפאה חולים שהיו מגיעים אליה.
אבל הבובה הזאת חיה לבדה וחיפשה את האושר.
באיזשהו שלב שמעה סיפורים על ארץ רחוקה מעבר ליער הגדול - "ארץ האושר".
זמן רב רצתה לצאת למסע ולא העיזה. יום בהיר אחד היא עשתה זאת.
סגרה את הבית, נטלה פרח מגנה ליתר בטחון, ויצאה לדרך.
היא חצתה את היער הגדול ימים רבים.
באיזשהו שלב בדרך פגשה סנאי. הסנאי היה חולה מאוד.
היא עצרה את המסע שלה וטיפלה בו עד שהבריא.
בינתיים גם הכירה אותו והתאהבה בו. גם הוא התאהב בה מאוד.
היה להם מאוד מאוד טוב ביחד. אבל אי השקט המשיך לקנן בה.
היא הרי תמיד חלמה לבקר ב"ארץ האושר".
באיזשהו שלב אמרה לסנאי:
אני חייבת לעשות את זה. זה ממשיך להציק לי. אני רק אראה מה זה שם ואחזור.
הסנאי ניסה לשכנע אותה לוותר אבל כשראה את שאי השקט ממשיך להציק לה,
שלח אותה להמשיך במסע הזה ואמר לה שימתין לה.
היא הבטיחה: רק אציץ ומייד אחזור! ויצאה לדרך.
המשיכה וחצתה את היער וחיש קל הגיעה אל גבול "ארץ האושר".
אבל אבוי! איך שהגיעה בטעות חצתה איזשהו גבול אסור ומייד נתפסה על ידי המשטרה.
כל אותו יום בילתה בתחנת המשטרה מתוך ניסיונות להסביר שהיא רק מבקרת תמימה
ואין לה בעצם מה לחפש שם. רק בערב הצליחה להשתחרר ומיהרה לחזור אל הסנאי אהובה.
כשהגיעה אליו סופסוף פתאום גילתה כי הוא.. שוב חולה מאוד! והפעם לא היה בידה פרח ההצלה המיוחד.
והוא.. בעודו גוסס שאל אותה: "איפה היית?! חיכיתי לך 40 שנה!"
(הסתבר שכל יום בארץ האושר היה 40 שנה ביער)
והוא... מת.


*









כמה בכיתי..

פלא שבכיתי?!

סיפור קשה לעיכול לילדה בת 8.

סיפור טעון לילדה בת 50....


*


במבט מרומי גיל 50 נדמה לי שאולי היתה לספר הזה השפעה משמעותית על ההתפחות של מבנה האישיות שלי.”