חובבי העברית הוותיקים מכירים היטב את ספרו הדק והמרתק של פרופ' יחזקאל קוטשר "מלים ותולדותיהן" שיצא לאור בשנת תשכ"א (1961), ובו סיפורי גלגוליהן של מילים ברחבי העברית ומחוצה לה. המהדורה הוותיקה אזלה מזמן, ועתה הוציאה האקדמיה ללשון העברית את הספר במהדורה חדשה.
הספר מגולל את תולדותיהן של עשרות מילים עבריות – מהן נפוצות מאוד ומהן נדירות. המחבר פורס לפני קוראיו יריעה רחבה של הרקע הבלשני, התרבותי וההיסטורי של המילים ומצביע על קשרים מעניינים ואפילו מפתיעים בין מילים עבריות למילים משפות שונות מאוד ורחוקות מאוד זו מזו. ויש שהוא מפריך אמונות עממיות וחסרות בסיס על קשרים בין מילים. הינה כמה מן המילים שהספר דן בהן: מחוז ונמל, חרוב וקיראט, מַלָּח, סרן טוראי וסמל, יין, גנז וגזבר, שכן סוכן וסגן, שרוול וסרבל.
לשם טעימה נביא כאן מקצת סיפורו של הפינג'אן. המחבר פותח בסיפור אישי:
במחוז ילדותי – הלשון המדוברת שבפי דור הצעירים היהודים הונגרית הייתה. אך מאחר ששכנינו הנוכרים סלובקית דיברו – להוציא שכבת אנשי התרבות – מובן כי ההונגרית של היהודים לא הייתה תמיד משופרת ביותר. ואכן בני דודי, תושבי הונגריה האמיתית, שבאו לבקרנו, לא מנעו עצמם מן הלגלוג על השפה ההונגרית המשובשת שבפינו. בין השאר היו מונים אותנו: "המילה שאתם משתמשים בה לסֵפֶל אינה הונגרית! בהונגרית טובה יש להשתמש במילה אחרת". עם העלבון הצורב שנכשלתי בלשוני, נחרתה בזיכרוני גם המילה ההונגרית ה"נכונה" לספל, היא findzsa (פינדז'ה). מקץ שנים מספר זכיתי לעמוד על מוצאה של המילה ההונגרית ה"טהורה". בשנים האחרונות הצליחה להכות שורשים אף בעברית הישראלית – הריהו הפינג'אן המהולל.
אחרי הפתיחה הזאת מתחיל תיאור מסעה של המילה היוונית pínaks דרך הארמית, הפרסית, הערבית ועד העברית הישראלית מחד גיסא וההונגרית מאידך גיסא. במהלך גלגוליה השתנתה המילה לא רק בהגייתה אלא גם במשמעיה. כך למשל מתברר שהמילה פִּנְכָּה (צלחת שטוחה) גם היא מגלגולי המילה.
הקריאה ב"מילים ותולדותיהן" כמוה כקריאה בסיפורי בלשים. לקוראים המתעניינים בגיזרון ובקשרים בין מילים מובטחת הנאה צרופה. הספר כתוב בשפה קולחת ובהירה, וגם שישים השנים שעברו מצאתו לראשונה לא גרמו לו שינוס לֵחו.
* * *
פרופ' יחזקאל קוטשר (תרס"ט–תשל"ב, 1909–1971) היה מגדולי הבלשנים של העברית בדורנו. בין השאר כתב מחקרים פורצי דרך בעברית של לשון חז"ל, בלשון מגילות ים המלח ובארמית לניביה. היה מרצה מוערך באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטאות אחרות. כן היה חבר האקדמיה ללשון העברית משנת תשט"ז (1956) ועד מותו בטרם עת.