משחר ימיו מתייפח המוות על כתפו של האדם. זה האדם השרוי בעולם שלא מרצונו החופשי, ושקיומו נע תדיר על הרצף הלימינלי בין לידה למוות. לפיכך בין אם ירצה ובין אם לא ירצה, המוות ארוג שתי וערב במסכת חייו. הוא יפגוש בו לאורך חייו באקראי ושלא באקראי. ומשעה שקופצת עליו הזקנה, הוא מוצא עצמו הופך והופך במוחו בסופה של הסאגה, כששאלות כבדות משקל, אמוניות, פילוסופיות ואחרות ממלאות את הגיגיו. האמנם יש חיים מעבר למוות? האם גן העדן הינו יותר מאידיאה, בבחינת יש אונטולוגי? האם ישוב לפגוש את היקרים לו מהם נפרד לאורך חייו, ושעמם המשיך וניהל לא פעם שיח פנימי אינטואיטיבי? הוא יריץ במוחו מיני תסריטים של טקסי פרידה. לעיתים ימלא יומן סתרים שבו יסכם את פרקי חייו. מתבונן כמו מן הצד בהישגיו כמו גם בכל מה שהוחמץ. לעיתים יבוא חשבון עם דמויות שפצעו את נשמתו. לעיתים יכתוב צוואות ובקשות אחרונות ולעיתים, ככל שמודעותו מפותחת, יבין שכל הסבל שפגש בדרכו, לא היה אלא תיקון, הסדרת חוב ישן או השבתם של עניינים בלתי פתורים מן העבר על מקומם.
אכן השאיפה לחיי נצח הניעה את העיסוק בנושא המוות והאל־מוות מאז ומעולם אצל תיאולוגים, פילוסופים, סופרים ומשוררים. לאמתו של דבר אין כמעט מי שלא עסק בסוגיה מהיבט כזה או אחר.
באחד ממכתביו אל לוקיליוס כתב סנקה כי "טוב לשהות במחיצתם של הוגים נבחרים ולהיזון מיצירותיהם, אם נרצה להפיק מהם מה שישכון ברוחנו שלנו לבטח". במסה זאת התעכבתי במחיצתם של מבחר הוגים ומקובלים, רחוקים גם קרובים שעסקו מאז ומעולם במוות, בנצחיותה של הנשמה ובמה שביניהם, במי שתפיסת עולמם השפיעה כך או אחרת על הלך רוחנו היום.
המסע שערכתי בין עולמות, היכלות, גלגולים ומצבי תודעה משתנים, נוגע בשולי גלימתו של האל. לפיכך נראה כי סודו של המוות וכל שכן סודו של האל־מוות הם מכלל הסודות שתכליתם שלא נדע.
