איזבל רמבו, אחותו הצעירה של רמבו נקראה אליו במאי 1891, כשגסס ממחלה קשה. במהלך ארבעת חודשי חייו האחרונים היא טיפלה בו במסירות – כאחות, חברת נפש ושותפת סוד, וכך הכירה אותו באמת רק על סף מותו. אחרי מותו הקדישה את חייה להנצחת זכרו, ליקטה את כתביו ופרסמה אותם, כתבה עליו ופירשה את דמותו ברוח אמונתה הנוצרית, המציגה אותו כמעט כדמות מיסטית, מעין קדוש מעונה.
"בארבעה חודשים הוא לימד אותי יותר משלימדוני אחרים בשלושים שנה. היום אני חייבת לו את הידיעה של מה הם העולם והחיים, האושר והאומללות. אני מבינה מה פירוש לחיות, מה פירוש לסבול, מה פירוש למות."
[איזבל רמבו, בתוך המכתב לאֵם].
בספר כלולים מכתביו של ארתור רמבו לאחותו המסורה והמכתב ששלחה איזבל לאימם ובו היא מתארת את ימיו ורגעיו האחרונים של אחיה.