אמנות הגישור והחתירה להסכמות רחבות תוך נאמנות לערכיו היא דרך-חיים וציר מרכזי במעשיו ופועלו של אלישע שפירא. עוד מנעוריו בקיבוצו עין השופט ובענף הבקר אהוב נפשו, גם כשהיה מזכיר הקיבוץ ורכז המשק, גם כשכיהן כרכז ההנהגה הראשית של השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ורכז הזרם השיתופי, גם כמג"ד וסמח"ט בשריון, וגם כיו"ר ועדת המעקב לביצוע הבנות אדמות אל-רוחה. זהו טבעו, שנטוע במורשת משפחתו וקיבוצו, וזהו סוד הצלחתו בניהול סכסוכים, משברים ועימותים במסגרת כל תפקידיו ותאריו: חתירה מתמדת לקיום הבנות ושיתופי פעולה רחבים, ויכולת שכנוע מבלי לוותר על עקרונות.
אחרי שמונים ושתיים שנות עשייה והשפעה, כשיומו נחלק בין צרות בריאותיות לחרדה לעתיד המדינה, בין ציור על קנבס לדאגה לחברה הקיבוצית, נזכר אלישע בתשובת פרופסור ליבוביץ' כשנשאל האם לא קשה לו בגילו המתקדם להרצות שעות בפני סטודנטים: "ליבוביץ' השיב: 'לדבר לא קשה לי, יותר קשה לי להקשיב.' ואני חשבתי: קשה לי לקרוא, אולי יהיה לי יותר קל לכתוב."
בפרקי האוטוביוגרפיה שכתב, בסגנונו המינימליסטי, הצנוע והמחויך, שזורים מאמרים פובליציסטיים פרי עטו, שפורסמו לאורך השנים: חלקם עוסקים בליבה הקיבוצית ובערכים הסוציאל-דמוקרטיים שהם תמצית אמונתו, חלקם מוטרדים מאימוץ הנראטיב הציוני האלטרנטיבי שהמדינה מידרדרת אליו, חלקם מובאים מנקודת המבט של הקצין והמפקד, וחלקם הרהורים הנושקים לפילוסופיה – תחום התמחותו האקדמי.
את הספר מעטרים ציוריו.