כשהייתי עַיר צעיר, לא הייתי מודע לכך שאני חי בארץ של קודש. חייתי את חיי החמוריים בשלווה, ולא חשבתי על משמעות. אבל להפתעתי הסתבר שכשאתה חמור לבן בארץ הקודש – ומסתבר שאכן יש דבר כזה, ארץ הקודש – יכולות להיות לכך השלכות די דרמטיות. וזה יכול לקרות מעכשיו לעכשיו, ולתת לחייך משמעות בלתי צפויה, למרות שרק לפני רגע לא חשבת שאתה צריך משמעות בכלל.
לי זה קרה ביום רגיל לגמרי בשוק הירקות. לא אהבתי את העבודה בשוק, עם ההמולה והדחיפות והמכות במקל והמשא על הגב. אבל מה לעשות, לא שואלים אותנו מה אנחנו רוצים לעשות. ככה זה חיים של חמור.
לא שאלו אותי גם אם אני רוצה להיות חמורו של משיח. פשוט אמרו שככה זה, וזהו.
לעבר המאחז 'פעמי משיח', שהוקם זה עתה על ידי חבורה של נערי גבעות, יוצא חמור לבן, ובפיו בשורה בעלת השלכות הרות גורל על בני המאחז ועל עם ישראל כולו. ברקע סיפורו, המסופר ברומן מתניה ואני, משובצים תזכירים אלוהיים, תחקירים עיתונאיים, מתכונים, ושאר עצות מועילות. בכתיבתו הסאטירית, הקולחת והשנונה מחבר דרור פייטלסון עלילה הנעה על הקו הדק שבין הומור לפכחון, הקו שמגדיר את מציאות חיינו בזמן הזה.