הספר דן בתחום העקרוני של יחסים בין פסגות הספרות העברית החדשה ובין יהדות כדת וכתרבות דתית. הדיון הזה הוא גם בעל השלכות חשובות על סוגיות הכרוכות בזהותנו הלאומית והתרבותית במדינת ישראל. בשלוש החטיבות המרכזיות בספר נבחנות תפישות היהדות של שלושת היוצרים העבריים הגדולים ביותר במאה העשרים: חיים נחמן ביאליק, שמואל יוסף עגנון ואורי צבי גרינברג. מוקד מבחין בשוני הניכר בין שלוש תפישות-יהדות אלו, וטוען שרק תפישתו הרעיונית של ביאליק זהה עם התפישה הרעיונית המקובלת ברוב תנועת התחייה הציונית. לעומת זאת, תפישות היהדות של שי עגנון ואורי צבי גרינברג, השונות גם מאוד זו מזו, שונות מאוד גם מהאידיאולוגיה המקובלת על רוב הממסד הישראלי והציוני בעבר ובהווה.