מֵרְץ
אני כותבת לך כאילו שאת מבינה.
בעצם, אני לא מבינה למה את לא מבינה. את אמורה להבין. העובדה שאת לא יכולה לדבר אינה בהכרח אומרת שאת לא יכולה להבין.
אבל גם בזה אין היגיון, הרי את אמורה להיות מסוגלת לדבר, ואת לא.
לכן אין היגיון בכך שאת גם לא מבינה. יש לך אפאזיה, אבל אף אחד לא יכול להסביר לי בדיוק מה זה. שלחו לי במייל אינספור מאמרים, מסמכים והסברים אבל די מהר איבדתי עניין ואיבדתי סבלנות. לא כל כך רציתי לדעת את ההסבר המדעי על התהליכים שקורים למוח של "הפציינט", לא רציתי לדעת מהם גורמי הסיכון, ולא רציתי לדעת מהו הצפי להתקדמות המחלה או לתוחלת החיים של מי שחולה בה. ברגע שהתחלתי לקרוא את כל בלבולי המוח הרפואיים הפסקתי לראות אותך, ראיתי לנגד עיני אנשים קשישים וחולים, וזו לא היית את.
חוץ מזה הרגשתי קצת לא בנוח לקרוא על "המצב שלך" מאחורי הגב, כשאת בעצמך לא מבינה.
ואולי את כן מבינה. אני בעצם יודעת שאת מבינה. אני מניחה שאם אחליט לתת לך את המכתב הזה רובי תחזיק אותו בשבילך, כי יהיה לך קשה להחזיק אותו בעצמך, בגלל "פגיעה במוטוריקה עדינה".
כשהייתי ילדה הייתי מסתכלת עלייך כשהכנת מערכי שיעור לתלמידות שלך. היית יושבת בחדר השינה שלך ושל אבא ומסביבך היו מפוזרים ספרים על חינוך בגיל הרך, התפתחות הילד ושלבי גדילה מגיל לידה ועד גיל ארבע. אני זוכרת שהיה שם פרק שלם על מוטוריקה עדינה. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי במושג הזה. מדי פעם נתת לי לעזור לך בדברים קטנים - לסמן וי ליד תשובות נכונות של התלמידות, אפילו לקרוא לך קטעים מהספר כדי שתסמני לעצמך על מה תרצי לדבר בשיעור שלמוחרת. אז גם הסברת לי שכשהייתי קטנה הצטיינתי במוטוריקה עדינה.
אני לא יודעת אם כשרובי תחזיק את המכתב הזה ותיתן לך לקרוא, את באמת תוכלי לקרוא. ג'ון ורובי אמרו לי שאת כבר לא קוראת עיתונים. אולי זה טוב שאת כבר לא קוראת עיתונים.
אודי אומר שכשקוראים עיתונים זה עושה רע, כי ממילא כל החדשות רעות. היום היה כתוב ב"ידיעות אחרונות" שגבר נוסף רצח את אשתו, ושאיראן מתקדמת לייצור נשק גרעיני. אם את כבר לא מודעת למה שקורה בעולם – אולי לא הייתי צריכה לספר לך.
ואולי את כן מודעת, הרי העובדה שאת לא יכולה לדבר לא אומרת שאת לא מבינה. הנוירולוגית עם המבטא הגרמני, שהייתה דווקא נחמדה, אמרה שהיא יודעת שאת מבינה הכול. ישבנו אצלה ביחד והחזקתי לך את היד, ובניגוד לרוב האנשים האחרים שאת פוגשת לאחרונה, היא דיברה ישירות אלייך ושאלה אותך שאלות, למרות שהיא כנראה ידעה שיהיה לך קשה לענות. זה מייד מצא חן בעיני, וכשהיא דיברה לא כל כך הקשבתי, אלא התעכבתי רגעים ארוכים על העובדה שהיא דיברה אלייך, ולא עלייך. היה בזה משהו מנחם. הסתכלתי על השעון שבחדר, ראיתי שהוא לא זז, ותהיתי לעצמי כמה זמן הוא ככה. מעניין אם בפעם האחרונה שהוא עבד את עוד הצלחת לדבר. מעניין אם למישהו בכלל אכפת.
"אתן מבינות את מה שאני אומרת?" הרופאה שאלה במבטא גרמני, ושתינו הנהנו.
את הנהנת כי לא יכולת לדבר, ואני הנהנתי כי לא באמת הקשבתי. שמעתי אותה אומרת משהו על צוואה וייפוי כוח, משהו על זה שכדאי להסדיר את כל העניינים האלה כל עוד את עדיין מבינה.
מצא חן בעיני שהרופאה עם המבטא הגרמני אמרה שאת עדיין מבינה.
לא כל כך עניין אותי מה צריך לעשות עם הצוואה וייפוי הכוח. לא באמת הבנתי שכל העניינים האלה חשובים, למרות שבמבט לאחור הייתי אמורה להבין.
באותו רגע בחדר של הרופאה עם המבטא הגרמני והשעון התקוע, לא הייתי בת שלושים ושלוש, אלא בת שש עשרה, היינו יחד אצל הרופאה והיא הסבירה לך, מעל הראש שלי, שאני מאד רזה ושאני צריכה לעלות במשקל, ונתנה לך תפריט שבו היה מפורט בדיוק מה אני אמורה לאכול בכל יום. את ניסית להסביר לה שאני דווקא אוכלת, ושאני בכלל לא אוהבת את כל מה שיש בתפריט, אבל הרופאה המשיכה להסביר לך כל מיני דברים כאילו אני בכלל לא בחדר. כשיצאנו מהחדר של הרופאה הלכנו לשבת בבית קפה "קפולסקי" והזמנו לשתינו בלינצ'ס גבינה מלוח ואכלתי הכל.
כשיצאנו מהחדר של הרופאה עם המבטא הגרמני הכנסתי לתיק שלי את כל ההפניות וההתחייבויות והלכנו לשבת בבית קפה. הזמנתי לך עוגת גבינה ורק קפה לעצמי, כי הפעם לא היה לי תיאבון. את אכלת את העוגה, אבל לא ידעתי אם באמת רצית לאכול אותה או שפשוט אכלת אותה כי זה מה שהזמנתי לך. רציתי להאמין שהיה לך טעים.
אז אני לא אספר לך על הדברים הרעים. אבל אני בעצם גם לא יכולה לספר לך על הדברים הטובים. לפעמים אני מנסה, אבל את לא מגיבה, ואני מעדיפה לשתוק.
