שריקה ראשונה
ואז הבנתי: שני דברים הם כנראה נצחיים: כדורגל ועוול. כאשר קבוצת בני אנוש תהיה על מגרש אחד במציאות תחומה בזמן, יהיו עבירות, הפסדים וניצחונות. צריך שופט, אי אפשר לשחק אם אין אמון בשופט.
במציאות שבה נכתבים הדברים מתגוששת השבטיות הישראלית במלוא כוחה על יסודות המשפט ועל מעמדו. נדמה שתגרת השחקנים והשופטים על המגרש כה חריפה, שעוד רגע קט יתמוטטו הגדרות והקהל כולו יפרוץ פנימה לתחומי המגרש, יד איש באחיו. ואז שוב, מדינה בעונש רדיוס, ללא קהל, ובפעם האחרונה שזה קרה, זה היה לאלפיים שנה.
ישראל של הימים הללו נתונה במשבר אמון עמוק, תהומי, בין אזרחיה לבין מוסדות השלטון שלה, בין מוסדות השלטון לבין אזרחיה, בין מוסדות השלטון לבין עצמם. ישראלים תרים, מחפשים בפני חבריהם עדות לעסקה נסתרת, סימן לקומבינה מסתתרת.
השופטים שלכם פוסקים רק לטובת קבוצה אחת, הם מטיחים בתסכול. אתם רוצים חוקים אחרים, אומרים להם ממול. אלה טוענים: השפיטה קדושה, ואלה עונים: אתם רוצים להוציא לנו כרטיס אדום לראש ממשלה על עבירה שלא הייתה. אלה מתעקשים: אתם רוצים חוקים שמשנים את השיטה, ואלה צועקים: אתם מוציאים לנו את השחקן הכי טוב בזירה, שמבטיח לנו את ראשות הטבלה.
המשחק והחיים מתחברים, מפני שהמשחק הוא החיים. אסור לשכוח, כולנו יורדים בסוף לחדרי ההלבשה, ויש לנו אחריות עצומה למשחק ולעונה הבאה.
בכניסה למתחם גדוד 17 של גולני, גדוד בית הספר למ"כים של החטיבה שבה הוכשרה עתודת הפיקוד הראשונה של החיילים, מקדם את הבאים משפט שנכתב על הקיר: "והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר, ותבוא חרב ותיקח מהם נפש, הוא בעוונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרוש" (יחזקאל לג, ו).
זה עתה הגעתי מסיירת גולני לבית הספר למ"כים, והמילים שעל הקיר פגשו את עיניי, את מחשבותיי, אולי את משימותיי העתידיות. השלמתי את קורס המ"כים בחטיבה, ואני עובר ליד הטקסט התנ"כי כמעט מדי יום. הימים הם ימי מלחמת לבנון הראשונה, שנת 1982. חזרתי אל הגדוד האהוב כקצין המודיעין של הגדוד. עכשיו, חשבתי בתמימות נערית, אני אחראי לראות.
עשרים שנה מאוחר יותר התיישבתי לכתוב את "המזרחית — סיפורה של הקשת הדמוקרטית המזרחית וסיפור המאבק החברתי בישראל בין השנים 2005-1995", ספר שמעטים קראו. שלושים שנה יעברו עוד מעט מאז הקמנו את התנועה ששינתה את פניה של החברה הישראלית בכל הקשור לשיח המזרחי ולערכי הצדק החלוקתי במשפט. שיבה זרקה בשערי, קמטים בפניי, ואני תוהה: הנשמע קול השופר? הנזהר העם? הבאה החרב? ומה אכפת לך בכלל? מי דרש ממך לקבל אחריות כזו? מי אתה? ואיפה נפשי שלי בכל הסיפור הזה?
ואולי זה אינו קשור בתרועת השופר או בעוצמתו, אלא באוזניים הכרויות לשמוע, ברגישותן, במועד התרועה. ייתכן שטעיתי, בטוח שטעיתי. אני זוכר שבקיץ 2005 התקשרה המזכירה של הוצאת הספרים גלובס, שהוציאה לאור את ספרי, ואמרה בחדות: "תקשיב, יש פה במחסן כמה עשרות ספרים של הספר שלך. הם מעלים אבק, ואנחנו צריכים לפנות מקום על המדף במחסנים. תבוא לקחת".
נסעתי בטנדר ברלינגו חבוט אל בית ההוצאה, וקיבלתי אישור מיוחד להכניס את רכבי בכניסת ספקים. הגעתי אל הרמפה. עובד על מלגזה זריזה הניח לפניי כמה ארגזים של ספרי, ומיהרתי לסחוב אותם לרכבי במאמץ לא מבוטל.
הגעתי לביתי, תר אחר מקום לאחסן את ספריי. היה עליי להעלותם ביום חם במיוחד אל פינה מיוחדת בעליית הבית. אני זוכר את זיעת המאמץ כובשת כל פינה בבגדיי, עת סחבתי את הספרים במעלה המדרגות והרהרתי: איך זה יכול להיות? למה מעטים כל כך קראו? למה הספר אינו מעניין? יאללה, מעכשיו פותחים פרק חדש, הבטחתי לעצמי, עוד הבטחה שכבר כשעלתה ידעתי שאין סיכוי שאעמוד בה.
ואכן, הראיות כנגד המחשבה האחרונה, השקרנית, פרושות על פני השנים מאז: כתיבה פובליציסטית בשנים 2012-1991, הקמת המועצה לביטחון חברתי, ייזום כנס שדרות, הקמת מיזם "התחדשות ישראל" עם עורך הדין דוד חודק ועם חברות וחברים יוצאי דופן באיכותם בשנים 2012-2007, מייד לאחר מלחמת לבנון השנייה, בניסיון לעצב מהויות הנדרשות לפתרון לפני המלחמה השבטית המאיימת להתפרץ, שאכן, התפרצה במלוא עוזה.
העתקתי את מאמציי ממרחבי החברה האזרחית, מהזירה הציבורית, לזירה המשפטית. הקשת הדמוקרטית המזרחית הייתה ניסיון להנביט את השינוי הנחוץ כל כך לחברה בישראל במרחבים ציבוריים־תקשורתיים ובמהלך משפטי מרהיב אחד: בג"ץ הקרקעות. מאז פעלתי בזירה המשפטית, מנסה בכוחותיי הדלים להמשיך במשימה הכתובה שלא יצאה ממוחי הנערי, הקורא כתובת דהויה בבסיס שכוח.
לספר ארבעה שערים, וכל שער הוא סיפור משפטי־אזרחי. סיפוריהם של מי שתרו אחרי הצדק, הסעד המשפטי. סיפורה של הבקשה, התביעה ממערכת המשפט, כיצד נתגלגלה, איך נהגתה ונכתבה, ושל המאמץ העצום להניח בפני בית המשפט בערכאותיו השונות מסמך משפטי־חברתי. עיקרי הכתב המשפטי אשר הוגש לבסוף לבית המשפט מונחים בפני הקורא בכל שער. יהא ספר זה מסמך מרצפת הייצור של חיפוש הצדק, עדות לניסיון לתיקון העוול, וכן סיפור מסקנותיי שלי כהלך בשדות המשפט הישראלי בכל אחד מהשערים.
סדקיו של השבר הגדול שחוצה את החברה בישראל ומאיים על יסודותיה נראים בגסות הלב הפרוצדורלית־משפטית כנגד אליהו חסין ז"ל; בהזנחתם והפקרתם של מתיישבי גבעת עמל; במורה הבדואי שנהרג מכדורינו בנגב — בשקרי השוטרים, בטיוח הפרקליטים, בהתעלמות השופטים; באי־שוויון הנמשך במשטר ההחזקה בנכסי המדינה, בקרקע ובתנובותיה, המנציח את חוסר היכולת של צעיריה לבנות את ביתם ואת עתידם. ספר זה הוא תיאור מפורט של סדקי הופעתם המסוכנת של כל אלו בקיר הישראליוּת.
החברה בישראל משוסעת, נעדרת הסכמות באבני היסוד של הקיום המשותף: זהות, שותפות ומשפט. בשתי אבני היסוד הראשונות עסק ספרי "המזרחית". ספר זה הוא על אודות האבן השלישית.
רגע לפני שאני נדרש שוב לאסוף ספרים מלאי אבק, הינה לעיונכם "בכל שעריך".
שער אליהו חסין
החלוץ שנשאר בחוץ
שום איש זולתך לא היה יכול לקבל רשות להיכנס לכאן, כי הכניסה הזו נועדה רק לך.
"לפני החוק", פרנץ קפקא
מספר טלפון לא מוכר הופיע על צג הטלפון הסלולרי. עניתי.
"שלום, משה", נשמע קול נשי מעברו האחר של הקו.
"שלום רב", עניתי.
"שמי איילה חסין. אינך מכיר אותי. אני מתקשרת מאשדוד, אבל אני מכירה אותך זה יותר מארבעים שנה ועוקבת אחריך בפייס".
יותר מארבעים שנה? תהיתי. חברים שסופרים עימי פרק זמן כזה, זה רק מימי פנימיית שטיינברג בכפר סבא, שבה למדתי את שנותיי בתיכון, או מהשירות הצבאי. מתקופות אלה אינני זוכר את השם "איילה", הרהרתי.
"לא חשוב", מיהרה איילה לומר, "כשניפגש אסביר לך. ההורים שלי מתגוררים בדיור הציבורי באשדוד. תוכל להגיע לפגוש אותם?"
עוד פעם, חשבתי, שוב פונים אליי בקשר ליוזמה שבה השתתפתי בעברי. הקשת הדמוקרטית המזרחית הובילה בשעתו, בפעולותיה הראשוניות, את חוק הדיור הציבורי בכנסת. במהלך דמוקרטי מרהיב רתמה הקשת ארגונים חברתיים וארגוני זכויות בדיור, וחוקקה עם קבוצת חברי כנסת בהובלת פעילותו המסורה והמעוררת השראה של חבר הכנסת רן כהן את חוק הדיור הציבורי. החוק התקבל בכנסת ב־19.10.1998 למרות התנגדותה החריפה של ממשלת נתניהו והתנגדותה התמוהה של סיעת ש"ס. את התנגדות הקואליציה לחוק הוביל מי שכיהן בשעתו כשר האוצר, חבר הכנסת מאיר שטרית מהליכוד.[1] הטלפון עורר בי זיכרונות על חובה חברתית שלא נעלמה ממני, והסכמתי להגיע לבית ההורים באשדוד.
כיומיים לפני הפגישה המתוכננת התקשרה איילה שוב: "אבא נפל ממיטתו בעת השינה ושבר את היד. תוכל להגיע עוד שבועיים?" איחלתי לאביה רפואה שלמה.
כעבור שבועיים עשיתי את דרכי לרחוב נתן אלבז 24 ב באשדוד. באשדוד בחרו לקרוא את הרחוב על שם נתן אלבז, גיבור ישראלי שהשליך את נפשו מנגד וקפץ על רימון שהתגלגל בין חבריו ואיים לפגוע בהם, ובכך הקריב את חייו. הבניין שאליו הגעתי היה בניין דיור ציבורי שעבר השבחה במסגרת פרויקט נדל"ני. את הדירות הישנות החליפו דירות חדשות יותר, חזות מודרנית ומעלית. עליתי לקומה הראשונה לבית משפחת חסין.
כבר בכניסה לבית המשפחה הבחנתי בארכיטקטורה מוזרה: את הדירה חצה לשניים קיר חסר רחמים וחסר פשר, ובמרכז הקיר דלת המקשרת בין שני חלקי הבית. בחלק השמאלי של הדירה חדר השינה וסלון, בחלק הימני של הדירה מטבח וחדר שינה קטן.
"שלום, משה", חייכה אליי איילה לצד שתי אחיותיה, "תודה שבאת".
"איך את מכירה אותי יותר מארבעים שנה?" שאלתי שאלה ראשונה מתוך סקרנות אמיתית.
"לפני ארבעים שנה הוצאת ספר שירים ששמו 'דמעה עונתית'. קיבלתי את הספר במתנה, אהבתי את השירים, ומאז עקבתי אחרי פעולותיך".
התרגשות גדולה מילאה אותי. רק משפחתי וחבריי הקרובים ביותר יודעים על פרק השירה הזה בחיי. לא תמיד אני מספר שאצלי הכול התחיל מהרהור מנוסח בשירה "על החידה הגדולה של הטבע והאלוהים", כפי שכתב החייל הצעיר בספר שיריו הראשון.
לחדר נכנס, דוחף הליכון, ר' אליהו חסין. איש מבוגר בן יותר מתשעים שנה. עיניו טובות ומאירות, כיפה גדולה לראשו, ידו האחת מגובסת, ביד האחרת אחז ערמת מסמכים ישנים. מיהרתי לקום וללחוץ את ידו. לפתע הופיעה מולי דמותו של אבי ז"ל, אותו שפם קטן מעל השפה, אותו הידור, אותה תמימות. ניסיתי לבלום את התרגשותי.
"שלום, מר חסין. קראו לי להגיע לכאן הבוקר".
בנותיו של אליהו חסין ביקשו להציג לפניי את התמונה המשפטית שבשלה קראו לי, והוא היסה אותן במבטו, פתח ואמר: "אני אגיד לך את האמת, ר' משה, חבל שבאתי ארצה. אני עליתי ממרקש, אני הייתי מלך במרוקו. אתה יודע איזה כבוד עשו לי הערבים? אתה יודע איזה מלך אני הייתי שם? את הכול עזבתי בשביל שאמרו לנו שיש מדינה יהודית". דמעות ראשונות נצצו בעיניו. "אני באתי לכאן, התגייסתי לצבא, אף שהיו לי ילדים בבית, באתי לקחת חלק. השירות בצבא פגע בי, הפכתי לנכה צה"ל ולא ויתרתי. הלכתי לעבוד בסלילת כבישים, בסולל בונה, להביא פרנסה הביתה, לגדל בכבוד את משפחתי, את ששת ילדיי".
ביד רועדת החזקתי את כוס התה שהביאו לי בני המשפחה, והנחתי אותה מייד כדי שלא יראו שאיני מצליח לקרב את הכוס לשפתיי בשל רעידות ההתרגשות מסיפורו של חסין. בנותיו לא הסתירו את דמעותיהן.
"הלכתי לעבוד במפעל הרכבת המשאיות ליילנד באשדוד", המשיך חסין. "הייתי שם יו"ר ועד העובדים. שמרתי על הזכויות של כל העובדים. אפילו פעם אחת פרצה שביתה גדולה במפעל, באו אליי מההנהלה ואמרו לי: 'מר חסין, תקבל מה שאתה רוצה לעצמך, רק תפסיק את השביתה'. איך אני יכול לעשות את זה לפועלים שלי? חמור אחד מהם לא לקחתי", ציטט מר חסין את החומש, "אבל עכשיו אחרי מה שעשו לי אני חוזר למרוקו, אני חוזר למרוקו". הוא התכנס בשתיקה.
"אבא, ספר לו על העניין הזה של הבית, בגלל זה קראנו למשה", שברה איילה את השתיקה שהשתררה.
"זה הכול התחיל כשהתקבל חוק הדיור הציבורי בכנסת", נענה אליהו חסין. "אנחנו גרים בדירה הזו מאז שנת 1979. ארבעים וארבע שנים שאנחנו מתגוררים באותה דירה. נתנו לנו, כמו למשפחות אחרות, לחבר שתי דירות לטובת המשפחה וששת ילדיה. אישרו לנו את זה כמו לאחרים. כל הבניין כולו הוא של דירות שמידותיהן לא יותר מארבעים ושבעה מטר מרובע. לאחר קבלת חוק הדיור הציבורי פנינו לחברת עמיגור (חברת דיור ציבורי) כדי לרכוש את הבית, ופקידי החברה הודיעו לנו על התנגדותם למכור לנו את הבית בטענה שהבית גדול יותר מהבית שתנאי החוק מאפשרים לנו לקנות אותו. איך גדול יותר? אם הם אומרים שאנחנו יותר ממאה מטר מרובע, איך זה שכל הדירות בבניין הן פחות מארבעים ושבעה מטר? הזמנתי פעמיים מודדים לדירה, וכל המדידות הוכיחו שאנחנו פחות ממאה מטר. הלכתי להיפגש עם הפקיד. הוא הביט בי בחיוך. 'מר חסין', אמר, 'אני יכול לקצר לך את התהליכים'. לא הבנתי".
חנן, חתנו של חסין, מיהר להוסיף: "אם אני הייתי, הייתי מקצר לכולנו את התהליכים ולא היינו מגיעים לסיטואציה הזו".
אליהו חסין, יהודי ירא שמיים, הגיע למדינתם של היהודים ולא ידע איך מתנהגים. "זה לא נכון ולא צודק. אם היו אומרים לי במרוקו שאני בא לחדר מלא נחשים, הייתי בא? הייתי בא?" שאל בהתרגשות. "מאז, שנים שאנחנו מנסים לקנות את הבית, וכל פעם דוחים אותנו. תמיד האמנו שזה יסתדר, חשבנו שלא צריך לקחת עורך דין. יהודים טובים מעמיגור יראו שהיה פה עוול וייתנו לנו לקנות את הדירה. עכשיו, אחרי ששיפצו את הבניין, הם רוצים שנוותר על דירה אחת ונסתפק בדירה אחת. כל החיים זה היה הרכוש היחיד שלנו. גם אחרי שאישרו שניתן לרכוש גם דירות שגודלן יותר ממאה מטר מרובע, הם באים עכשיו ואומרים: 'נכון, אבל עכשיו אתה מתגורר בדירה רק עם אשתך, בלי הילדים, ובטח ובטח שאינך זכאי'. לפני כמה שנים רצינו להגיש תביעה נגד המדינה על העוול שעשו לנו. אמרו לנו: 'תסירו את התביעה כי יש סיכוי שוועדת הערר תקבל את הטענות שלכם'. עשינו את מה שאמרו לנו, כמו תמיד, והסרנו את התביעה. הם עכשיו טוענים שוויתרנו על התביעה, כי חשבנו שאין לנו סיכוי לזכות. אני לא מוותר, לא מוותר, הכול שקר כאן", נשנק קולו.
נעתקה נשמתי. איך אני שוב מוצא את עצמי בסיטואציה כזו, הרהרתי. רק לפני כמה חודשים הבטחתי לעצמי שלא עוד. "תש כוחי", אמרתי בריאיון רדיופוני, או כפי שאמרה לי גל גבאי, המראיינת המוכשרת והנפלאה, בעת שהציגה אותי לפני הריאיון: "הלוחם תלה את מדיו". איך אני שוב בלב הכאבים ברחוב נתן אלבז באשדוד?
הבטתי באיילה, באחיותיה ובחנן. עימי הייתה עורכת הדין גל בן זקן, שותפתי הצעירה.
"אין פה תיק משפטי", אמרתי, "יש כאן שליחות. או שאנחנו נאבקים על הצדק לאבא כנגד העוול הנורא שנעשה, מאבק גם בערוב ימיו, וכל זאת כשאין לדעת בקצב של בתי המשפט הישראלים כמה זמן זה יימשך, או שאתם רוכשים את חצי הדירה המוצעת לכם, ואבא הולך אל אופק חייו בתחושה נוראה של אי־צדק ועוול".
הכרתי את חוק הדיור הציבורי לפרטיו ודקדוקיו. הייתי נוכח במעמד חקיקת החוק בוועדות הכנסת. הכרתי את ההיגיון הרכושי שעמד לנגד עיני המחוקקים חברי הכנסת עת ניסחו את החוק. זו בדיוק הייתה כוונתם, שדור ההורים שגר בדירות הקטנות בשכונות יצליח להוריש לילדיו נכס כלשהו אחרי מגורים של עשרות שנים בנכס שמעולם לא היה שלהם. החברה הישראלית באותן שנים העניקה מתנות עצומות לאוכלוסיות אחרות בלי להתחשבן על גודלו של מ"ר. חברי הכנסת אמרו זאת במפורש בעת הדיונים, שמעתי אותם. לכן גמלה בליבי החלטה להביא לתביעת הצדק של אליהו חסין את דבר המחוקק בעת החקיקה.
זה המקום לציין שמדינת ישראל לחמה בכל כוחה במשך עשרות שנים בחוק הדיור הציבורי ולא אפשרה את מימושו. תמיד צירפה המדינה מאז התקבל החוק בכנסת בשנת 1998 את חוק ההסדרים, אשר הוגש כל שנה עם הגשת התקציב כאחד החוקים שאין ביכולתה של המדינה לממש לנוכח עלותו לאוצר המדינה. במקום זאת הופיעו מבצעי רכישה למיניהם, ובקריטריונים שלהם נפלה משפחת חסין לסרבנותה של החברה המשכנת עמיגור. זו האחרונה, בבעלות הסוכנות היהודית ומדינת ישראל, פעלה ופועלת לממש את נכסיה על גבם של החלשים ביותר בחברה בישראל.[2]
השארתי למשפחה היקרה את ההחלטה אם לפעול למימוש הצדק של אליהו חסין או להתפשר על רכישת חלקה של הדירה ולהניח למאבק. לאחר סוף שבוע של התלבטויות הגיעה ההחלטה מהמשפחה: בוא נפעל למימוש הצדק. גם אם מאוחר יגיע, בוא יבוא הצדק לאליהו חסין ומשפחתו.
המסע לצדק של אליהו חסין[3]
אליהו חסין בן 91 וגברת חסין בת 87, הורים לשישה ילדים, עלו לארץ ממרוקו בשנת 1956 והתגוררו בדירה בדיור הציבורי באשדוד מאז שנת 1957. בשנת 1979 עברה משפחת חסין להתגורר בדירתם ברחוב נתן אלבז 24 ב באשדוד, דירה שניהלה חברת עמיגור. חברת עמיגור היא חברה בת של הסוכנות היהודית לארץ ישראל ומשמשת כזרוע הביצועית של הסוכנות בכל הקשור לבנייה, לדיור ולניהול פרויקטים, במיוחד בתחום הדיור המוגן והדיור הציבורי. עמיגור היא החברה הגדולה והמובילה בישראל בתחום בתי גיל הזהב, והשנייה בגודלה בתחום הדיור הציבורי.
הדירה של משפחת חסין הורכבה משתי דירות בנות שני חדרים כל אחת, אשר חוברו לדירה אחת עבור השכרתה למשפחה, שהייתה משפחה ברוכת ילדים. הדירה הושכרה למשפחה כדירה אחת בת ארבעה חדרים. בדירה היה מטבח אחד ולוח חשמל יחיד, כפי שהדבר משתקף בהסכם השכירות שנערך בשנת 1979. משפחות רבות אשר עברו להתגורר בדיור הציבורי בשעתו והיו ברוכות ילדים, ניתנה להן האפשרות לחבר שתי דירות יחד לצורכי מגורים בשל גודלן של המשפחות וגודלן הקטן יחסית של הדירות בבניין.
בני הזוג חסין התגורו בדירתם ברחוב נתן אלבז 24 ב באשדוד 44 שנים. בדירה זו נולדו ארבעה מילדיהם, ובה גידלו את ששת ילדיהם. בני המשפחה שילמו במשך עשרות שנים את שכר הדירה במועדו, ואף דאגו לתחזוקת הדירה ולשיפוצה.
ב־19.10.1998, במהלך אשר הוביל בשעתו חבר הכנסת רן כהן בכנסת בשיתוף פעולה עם ארגוני חברה אזרחית בהובלת תנועתי, תנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית, התקבל חוק הדיור הציבורי בכנסת למרות התנגדותה של ממשלת ישראל לחוק.[4]
חוק הדיור הציבורי, אשר התקבל בכנסת בשנת 1998, נחקק מתוך כוונה להשאיר בידיהם של דיירי הדיור הציבורי, אשר התגוררו בשכונות במשך עשרות שנים, רכוש שלא היה באפשרותם להשיגו בדרכים חלופיות, וניתן גם להורישו, ובכך לשפר את מעמדם הכלכלי. כך במילותיו של מי שהיה יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, חבר הכנסת אבי יחזקאל, שחוקקה את החוק בשעתו: "אני אומר שכל החוק הזה הוא חוק שמתקן עוול באלמנט של רכוש".[5]
מאז התקבל חוק הדיור הציבורי ניסה אליהו חסין לרכוש את דירתם בהתאם לחוק ולרוחו. מול בקשתו להכיר בזכותם לרכישת הדירה התייצבה חברת עמיגור בטענה כי קיימת "חריגה בשטח המזכה לרכישה", זאת מאחר שבחישוב מדידה שערכה חברת עמיגור, שעד היום לא הוצגו פרטיו או אופן המדידה, נקבע כי שטח הדירה עומד על 116 מ"ר, ומאחר ששטח הדירה חורג מ־100 מ"ר, תנאי אשר הציב חוק הדיור הציבורי בזמנו, לא תוכל משפחת חסין, לטענת עמיגור, לממש את זכות הרכישה.
ב־9.1.2000 פנה חסין וביקש לרכוש את הדירה במסגרת מבצע "הבית שלי". הוא הגיע למשרדי סניף עמיגור באשדוד, ונמסר לו כי הוא זכאי לרכוש את הדירה. לשם קידום רכישת הדירה הפקיד אליהו חסין, על פי דרישת החברה המשכנת, סכום של שלושה חודשי שכירות לקבלת תעודת זכאות כחלק מתהליך רכישת הדירה.
אליהו חסין ובני משפחתו המתינו בקוצר רוח לקבלת המסמכים אשר יאפשרו להם סוף סוף לרכוש את הבית שבו גידלו את ילדיהם, ולהיות כפי שתמיד חלמו, בעלי רכוש ובית בישראל לאחר שנים של תשלומים לחברה המשכנת ללא כל זכויות. לתדהמתם, פקיד מטעם עמיגור הגיע לפגישה בביתם לקידום הליך מכירת הדירה. במהלך הפגישה חזר בו הפקיד מהסכמתו לזכותה של המשפחה לרכוש את הדירה. לטענתו, גודלה של הדירה אינו מאפשר את רכישתה.
אליהו חסין ניסה להבין מדוע הדירה הקטנה שבה חיו בני המשפחה גדולה מדי לרכישה, כפי שקבע בנחרצות הפקיד שהגיע לביתם. חשש כבד התגנב לליבם של בני המשפחה, וחלום הבית המשפחתי החל להתרחק מהם. חסין לא הבין, הרי כל הדירות בבניין באותו שיכון דל רשומות בשטח של 46.8 או 46.3 מ"ר, וכל הדירות בבניין זהות לחלוטין. איך יוצא כי רק לדירה של בני משפחת חסין סופרים שטח גדול יותר? אליהו חסין, הפועל הציוני והמסור, לא הבין עוד כיצד מאז שכר את הדירה היה מדובר בדירה אחת, ומעולם לא החזיק בשתי דירות נפרדות, אולם מאמציו נתקלו בסירוב עקשני של מנהל עמיגור, שהמשיך לטעון כי גודלה של הדירה הוא 116 מ"ר.
כשהוא סופר את מעותיו כפועל שכיר, החליט אליהו חסין החלטה אמיצה: להתייצב מול המדידה השגויה של המערכת האטומה ולהוכיח לה את טעותה. כדי להוכיח כי שגגה נפלה בנתוני המדידה, שכר אליהו חסין מודד פרטי, וזה קבע כי שטח הדירה הוא 99.37 מ"ר.
אליהו חסין לא ויתר. משפחתו הפצירה בו לחדול מהמאבק, אך הוא בשלו. במקביל, לאחר שממשלות ישראל לדורותיהן ובמשך שנים ארוכות בחרו להילחם בחוק הדיור הציבורי וביישומו, החלו להתקיים מבצעי מכירות של הדירות בדיור הציבורי. החברות המשכנות פתחו במבצעי מכירות רחבים אשר אִפשרו הנחות לזכאי הדיור הציבורי. משפחת חסין המשיכה לתבוע את זכויותיה, בעוד שמבצעי מכירת הדיור הציבורי לדיירים נמשכו. אולם בני המשפחה נותרו עם התעקשות הרשויות על נתוני המדידה השגויים ועם עמידה דווקנית על הוראות הנוהל, שלפיהן אין הם זכאים לרכוש את הדירה שבה גידלו את ילדיהם. כך פנה אליהו חסין למנהל עמיגור אשדוד ב־17.11.2002 ונדחה. הוא פנה גם לשר השיכון ונדחה ב־5.7.2005, ב־1.3.2006 וב־2.11.2009 ועוד, וכל פניותיו הושבו ריקם.
עם תחילתו של מבצע "דירה משלי" בשנת 2010 למכירת דירות בדיור הציבורי פנה אליהו חסין שוב ב־2.11.2010 בניסיון נוסף לרכוש את הדירה, אך הפעם עמיגור לא ספרה לבני המשפחה 116 מ"ר, כפי שעשתה בהתעקשותה הקודמת מרובת השנים, אשר מנעה את הרכישה המיוחלת. החברה לא הודתה כי נתוני המדידה שגויים, אלא רק צמצמה את היקף טעותה. החברה חזרה בה מנתוני המדידה השגויים שהיו בבסיס סירובה רב השנים, וקבעה הפעם כי שטח הדירה עומד על 106.98 מ"ר, מה שהשאיר את סירובה למכור את הדירה על אדני פחות משבעה מ"ר בלבד. בני משפחת חסין לא ויתרו והמשיכו להתעקש על זכויותיהם, וערכו מדידה פרטית נוספת של מודד אחר, וממנה עלה כי שטח דירתם עמד על 99.65 מ"ר.
אליהו חסין עמד מול המערכת האטומה ומול המדידה השגויה וביקש להוכיח כי הדירה הייתה מוגדרת כ"דירה מאוחדת" על פי הנוהל, דירה אחת שהיא יחידת מגורים אינטגרלית. הוא הסביר כי מדובר בטעות מדידה של חברת עמיגור והציג שתי מדידות שערכו מודדים מוסמכים מטעמו, שקבעו כי שטח הדירה עומד על 99.65 מ"ר או על 99.37 מ"ר. כמו כן, הציג שוב כי מידות הדירה מתוך רישום הבית המשותף בלשכת רישום המקרקעין הן 100.8 מ"ר, היינו חריגה של 0.8 מ"ר בלבד. משפחת חסין התקשתה להבין כיצד פחות ממטר מרובע אחד במדידה שגויה עומד בינם ובין זכאותם לדירה שבה התגוררו עשרות שנים ובה גידלו את משפחתם.
הם פנו שוב לוועדה בין־משרדית, לשר השיכון ואף לשר הבריאות, משום היותו של אליהו חסין נכה צה"ל. לכולם הייתה תשובה אחת: על פי נתוני המדידה שבידינו, אינך זכאי לרכוש את הדירה.
והינה, הפתעה. בשנת 2014 הבליח מבצע חדש, "מרגישים בבית", ובו פורסם נוהל חדש שעל פיו הוסרה מגבלת ה־100 מ"ר, והיה ניתן לרכוש את הדירה. אף אחד כבר לא יגביל אותם, חשבו בבית משפחת חסין, וגם אם נמדדה דירתם באופן שגוי, הינה הגיעה השעה, וסוף סוף יהיה ניתן לרכוש את הדירה ברחוב נתן אלבז 24 ב באשדוד.
אליהו חסין היה זכאי לכאורה לרכוש את דירתו, כך על פי בשורת מבצע המכירות החדש אשר הגיע לידיעתו. אולם חברת הדיור המשכנת העמידה קיר נוסף מולו ומול בני משפחתו. בחלוף השנים, בעודם נאבקים על זכויותיהם, בגרו ילדיו ועזבו את הדירה. סירובה העיקש רב השנים של עמיגור למכור את הדירה לבני משפחת חסין נתמך לפתע בטענה חדשה, שלפיה אין הוא זכאי לרכוש את הדירה משום שרק אשתו והוא מתגוררים בה. עם עזיבת ילדיו נעלמו מעיני החברה המשכנת הזכויות לרכוש את דירתם, משום ש"בדירה מתגוררים רק שתי נפשות זכאיות, ועל כן לא ניתן להיענות לבקשה למרות הנסיבות שהועלו". כך, בתום שנים של ניסיון של בני משפחת חסין להיכנס בשערי החוק והזכויות, יצאו הטעות והעוול בשכרם המלא.
לא עזרה לבני המשפחה העובדה כי עם קבלת חוק הדיור הציבורי ב־19.10.1998 התגוררה המשפחה עם שלוש מבנותיה בדירה שאותה ביקשו לרכוש עם קבלת החוק. הרי החברה המשכנת עמיגור היא שמנעה מהם את זכאותם על פי החוק והמבצעים השונים במשך שנים ארוכות, בעודם עומדים בכל תנאיו של החוק, והחברה התעקשה על נתוני מדידה שגויים ועמדה עמידה דווקנית על לשון הנוהל.
בני הזוג חסין עוד הספיקו בשנת 2014 להשקיע הון עתק מבחינתם, סך של 70,000 שקל, בשיפוצה של הדירה תוך שימוש בעתודות כסף שחסכו ברבות השנים לעת זקנה, הכול בידיעה כי הם משקיעים בנכס שהובטח להם.
כוחותיהם של בני הזוג חסין כמעט תשו, ובשנת 2019 ביקשו סיוע משפטי ופנו לבית משפט השלום בניסיון לקבל סיוע מבית המשפט על רקע "שלילת זכאותו של התובע לרכוש את הדירה שאותה הוא שוכר מהנתבעת במסגרת הדיור הציבורי, עקב דחיית בקשתו לרכוש אותה בשל טעויות במדידה".[6] קודם שהובא העניין אל מפתנו של בית המשפט פנה משרד השיכון לבית המשפט בהצעה כי הנושא יידון שוב בוועדת חריגים, וייתכן שאחרי עשרות שנים של התעקשות ואטימות יוכלו בני משפחת חסין לרכוש את ביתם.
עבור בני משפחת חסין, אשר ציפו שנים ארוכות למימוש זכויותיהם, די היה בקרן האור הזו מבעד לדלת הסגורה כדי לחזור בהם ולמחוק את התביעה. ב־8.6.2020 נמחקה התביעה תוך הסכמת הצדדים שעניינה של משפחת חסין יובא בפני ועדת חריגי המכר. בהתאם להסכמות פנתה שוב משפחת חסין אל ועדת חריגים בפנייה מנומקת שגוללה את כל השתלשלות האירועים ואת הנימוקים המצדיקים את אישור הבקשה תוך תמיכת הבקשה במסמכים. וכמו בסיפור ידוע, מנהלת מרחב אשדוד הודיעה להם כי בקשתם האחרונה לרכישת דירת המגורים נדחתה.
וכך, אליהו חסין, בן 91, יהודי ציוני אשר עלה ממרקש שבמרוקו בשנת 1956, נכה צה"ל שעבד בסולל בונה, סלל כבישים ותשתיות, והיה מנהל במפעל רכב, איש עמל ואב לשישה ילדים לתפארת, נדחה שוב ושוב על ידי הממסד הישראלי, לרבות שרי שיכון שכיהנו במשך עשרות שנים. אליהו חסין ובני משפחתו תלו עיניהם בתקווה לעזרה במימוש הזכות שבבסיסה עומד חוק חברתי, שאולי לא היה כמוהו בספר החוקים הישראלי, חוק הדיור הציבורי. "הצדק הזה כולו שלהם", כתבתי למוחרת קבלת החוק במאמר באחד העיתונים היומיים. ואני לא ידעתי, לא ידעתי כמה הוא רחוק עבור משפחת חסין.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
