דבר העורכים
אסנת זינגר, אור יצחק מרגלית
אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת־הַמַּעְיָן
מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ […]
אֶל־בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן […]
אָז יַגֵּדְךָ לִבְּךָ,
כִּי רַגְלְךָ עַל־מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,
וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ […][1]
קובץ מאמרים זה הוא פרי עמלם של חברי הסגל של החוג למקרא והחטיבה למחשבת ישראל במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, מוסד ותיק ומרכזי בהכשרת מורים בישראל. רבים מהמאמרים הוצגו באופן חלקי או מלא בבית המדרש של החוג, והם מייצגים מגוון רחב של נושאים וגישות בתחומי המקרא והמחשבה היהודית בשילוב התייחסות מתמדת להשלכות החינוכיות שלהם. לאורך השנים בית המדרש משמש במה להרצאות פתוחות לבאי המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ולקהל הרחב, והוא מעודד חילופי רעיונות ושיתופי פעולה בין חברי הסגל לאורחי בית המדרש. הוא משמש גם מרחב שבו נבחנים הרעיונות והתובנות המופקים מן המחקר לנוכח האתגרים והשאלות העולים משדה החינוך. הקובץ משקף את מחויבותם הכפולה של חברי הסגל - מחויבות למחקר אקדמי מעמיק לצד מסירות להוראה ולטיפוח אנשי חינוך.
המאמרים הכלולים באסופה מסווגים לשערים הבאים: שער המקרא: חוקה, ספרות הנבואה והספרות המזמורית; שער אמונות, דעות ומסורות ביהדות לדורותיה; שער הוראת המקרא.
שער המקרא: חוקה, ספרות הנבואה והספרות המזמורית
שמר אריאלי במאמרו "דמותה הנקבית של ארץ ישראל: עיון בתצורת ערי המקלט כעץ מקודש" מבקש להסביר את התצורה של שש ערי המקלט בישראל, זו כנגד זו משני צדי נהר הירדן, ואת משמעותה המיתית כבבואה של העץ המקודש בישראל המקראית. עץ מקודש המיוחס לאשרה (הפן הנקבי באלוהות), שבחיבור עם כוחו הוויטלי של האל, יושב הר צפון (חרמון), מקור מימי הירדן, הכוח האלוהי לברכה ולחיים. כלומר החסות לחיים לרוצחים בשגגה. קביעה זו בכוחה גם להסביר את האסימטריה בבחירת שלוש ערים בעבר הירדן המזרחי, תחום של שני שבטים וחצי בלבד, לעומת כמות דמוגרפית רבה יותר של תשעה שבטים וחצי בעבר הירדן המערבי. העץ המקודש של אשרה, שבצורתו שלושה עיגולים זה כנגד זה היוצאים מהגזע האמצעי, למעשה מקורו בעצה המקודש של האלה איננה/אשתר במסופוטמיה, והוא וריאציה צורנית נוספת לטופס (עץ) המנורה בישראל, שגם הוא מיוחס במקור לאיננה/אשתר. כך שבזה גם הסבר לקביעה לשחרור הרוצחים בשגגה מערי המקלט עם מות הכוהן הגדול, שכן בתפקידו כלולה הדלקת המנורה בפולחן המשכן / המקדש (או כהן אחר שתחת סמכותו), כלומר הענקת חיים סמלית לרוצחים בשגגה יושבי ערי המקלט, ועם מותו מתבטלת החסות לחיים לבני דורו החוסים שם תחת משמרתו.
גליה סמו במאמרה "הרקע הכנעני בישעיה כד-כז" מבקשת לאשש בנימוקים ספרותיים, לשוניים ורעיוניים את הטענה על קרבה רעיונית ומבנית בין ישעיה כד-כז לספרות הכנענית. קרבה זו מתבטאת במבנה הספרותי של רעיון האל הלוחם. במאמר זה נוסף ביסוס לטענת הדמיון המבני באמצעות דמיון ספרותי, רעיוני ולשוני: חזרת מוטיבים דומים בישעיה כד-כז ובעלילות בעל (במיוחד 1.2-1.6 KTU) מעלה שקווי הדמיון בין שתי היצירות נוצרו במכוון ובמחשבה תחילה על ידי מחברי ישעיה כד-כז כדי לבסס, להרחיב ולהעמיק את דמותו של האל הלוחם בפרקים אלו על ידי הקבלה לדמות האל הלוחם בכנען.
ממזמור קז בתהלים משתקפת תמונה פנורמית מעניינת של חקר המקרא על שלל ענייניו. נושאים כגון הפואטיקה של השירה, המסורה ודרכי המסירה של הטקסט המקראי, ההיסטוריה של ימי שיבת ציון, ספרות המזרח הקדום והשפעתה על המקרא ועוד ועוד עולים ממנו, והם חיוניים לביאורו. מאמרה של אסנת זינגר "עיונים במזמור קז בתהלים" מוקדש לעיון מעמיק בפרק זה, המהדהד את שיבת ציון. המחברת נדרשת לסוגיית הקשר בין שני חלקי המזמור ולתופעה הנדירה של הנונין ההפוכות המסומנות בו, ובוחנת אותה על רקע ההמנון המסופוטמי לאל שמש.
ארז פלג מראה במאמרו "ממדים נסתרים בספר תהלים על פי פירושו של ר' יוסף יעבץ" שבפירושו למזמורי תהלים הציג ר' יוסף יעבץ טיעון הרמנויטי ייחודי. מהיגדיו העיקריים: 1. המזמורים אוצרים בקרבם שלושה רובדי משמעות אובייקטיביים, אימננטיים, מקבילים וחופפים: פשט, רמז, סוד; 2. רובד הרמז מכיל מסרים גאולתיים־משיחיים סמויים הניתנים לפענוח דרך חוכמת הקבלה. העברתם באמצעות המזמורים היא תכליתם העיקרית. האמצעי העיקרי לכך: פירוט אירועי חייו של דוד עצמו ובירור משמעותם הדתית כרמז טיפולוגי ברור לקורותיהם של משיח בן דוד ושל עם ישראל בסוף הגלות ובמעבר אל הגאולה.
שער אמונות, דעות ומסורות ביהדות לדורותיה
מקור רעיון בריאת האדם בצלם האל מצוי בכתבים אשוריים קדומים, ואולם בהם מיוחס צלם האל למלכים בלבד. גתית הולצמן במאמרה "שוויון מול היררכיה במסורת היהודית: פילוסופים, נביאים והציבור הרחב" מראה שהמקרא חולל מהפכה בהציגו תפיסה שוויונית שלפיה כלל בני האדם נבראו בצלם האל. מהות 'צלם האל' התנ"כי התפרשה בכתבי חז"ל כמתייחסת לגוף האדם והעצימה את קדושתו. עם זאת, חכמים אחדים חידדו את ההבחנה בין יהודים לגויים והעמיקו את ההבדלים המדומיינים ביניהם. פילוסופים יהודים בימי הביניים פיתחו את התפיסה הבלתי שוויונית עד כדי קביעה שישנם מיני בני אדם שונים. פילוסופים מודרנים בעת החדשה התפלמסו עם רעיונות אלו, ומקצתם הדגישו את התפיסה השוויונית המקראית כמייצגת בדרך הנכונה ביותר את המורשת היהודית.
אור יצחק מרגלית במאמרו "הוראת הסיגד בהקשר של פדגוגיה מנכיחת זהויות" מדגים כיצד הוראה דיסציפלינרית עשויה לקדם את העיסוק בזהות באופן חיובי ורגיש. כפי שהמאמר מראה, האפיון של יום הסיגד כחידוש האמנה של שבי ציון בימי עזרא ונחמיה הופכת אותו לייחודי, שכן בניגוד לברית במעמד הר סיני, האמנה הייתה ברית שנכרתה ביוזמה אנושית. ייחוד זה עשוי להיות מקור השראה לחברה הזקוקה להסכמה אנושית על ערכיה וזהותה הבסיסיים. העמקה עיונית בתוכני המועד של עדת ביתא ישראל תורמת להנכחת הזהות והמורשת של יהודים יוצאי אתיופיה בלי להניח הנחות מוקדמות בדבר זהותם או הזדהותם של הנוכחים בכיתה.
מאמרה של עמירה ערן "הרמב"ם על דברנים ודוברי אמת" עוסק בהקבלה בין החששות שהביע הרמב"ם בימי הביניים מהסתמכות עיוורת על מקורות אוטוריטטיביים שלא אומתו בכלים מדעיים, לבין הפצת ידע כוזב המסתמך על מסירה בלתי מאומתת בימינו. המאמר מצביע על הסכנה הטמונה בציור תמונת מציאות בדויה לקהל בלתי שכלי. הוא מצביע על הצד השווה בין תלמידי בית ספר שטרם הטמיעו אמיתות שאינן שנויות במחלוקת (כגון חוקי הטבע והלוגיקה ואקסיומות שונות) ועדיין לא סיגלו לעצמם תהליכי שיפוט, לבין לקוח תמים של תכנים ועובדות העוברים בתקשורת הפורמלית והבלתי־פורמלית.
שער הוראת המקרא
עקיבא המאירי במאמרו "חקר המיתוס והוראת המקרא" מבקש להשתמש ביחס המחקרי המשתנה אל סוגיית הבנת התנ"ך כספרות מיתולוגית, וזאת כדי להציע דרך אחרת של הוראת התנ"ך בגילאי התיכון בחינוך הממלכתי. ברצונו לשכנע שדווקא הבלטת האלמנטים המיתולוגיים שמצויים בתנ"ך, כשהיא נעשית בדרך מושכלת, יכולה וצריכה לחזור ולעצב את שיעורי התנ"ך בבית הספר, ושדווקא בדרך זו נוכל להחזיר לתנ"ך את כוחו כספרות מסקרנת ומעוררת עניין, חשיבה ודמיון.
מרים שיפרוביץ' מציגה במאמרה חקר מקרה: "אידיאולוגיות דתיות וחינוכיות בהוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי דתי". חקר מקרה זה בוחן את השפעת האידיאולוגיות הדתיות והחינוכיות של המורה לתנ"ך על הוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי דתי. ממצאי המחקר מצביעים על כך שהשקפות העולם האידיאולוגיות בנוגע ללימוד תנ"ך בציבור הדתי לאומי נוכחות גם כאידיאולוגיות של המורים בבתי הספר ומעצבות את ההוראה בהתאמה אליהן.
שלמי תודה
חובה נעימה היא לנו להודות להנהלת המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ולרשות המחקר בעבר ובהווה על מימון הפקת הספר קולות מבית המדרש. תודות שלוחות לצוות הוצאת הספרים רסלינג: לעורכי ההוצאה ד"ר יצחק בנימיני ועידן צבעוני, לעורכת הלשון רונית רוזנטל ולמופקדים על ההפקה - על מסירותם.
[1] חיים נחמן ביאליק, "אִם־יֵשׁ אֶת־נַפְשְׁךָ לָדַעַת", תרנ"ח. נדלה מן המרשתת - פרויקט בן־יהודה; פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר, תשל"ג. [חזרה]
שער המקרא: חוקה, ספרות הנבואה והספרות המזמורית
דמותה הנקבית של ארץ ישראל: עיון בתצורת ערי המקלט כעץ מקודש
שמר אריאלי
הקדמה
במאמר זה אבקש להסביר את התצורה של שש ערי המקלט בישראל, זו כנגד זו משני עברי נהר הירדן, ואת משמעותה המיתית כבבואה של העץ המקודש בישראל המקראית. עץ מקודש המיוחס לאשרה, הפן הנקבי באלוהות, שבחיבור עם כוחו הוויטלי של האל יושב הר צפון (חרמון), מקור מימי הירדן, טמון הכוח האלוהי לברכה ולחיים - כלומר, החסות לחיים לרוצחים בשגגה. קביעה זו בכוחה להצביע על השורש המיתי של זיהוי ספירת המלכות עם אדמת ארץ ישראל, הפן הנקבי באלוהות בתיאוסופיה הקבלית, כמו טביעתו של סמל האשרה הבוטני בגוף הארץ.
ערי המקלט ותצורתן במרחב
חוק ערי מקלט מופיע לראשונה בספר במדבר, ובו ההוראה העקרונית להקצות שש ערי מקלט למכה נפש בשגגה, שלוש בעבר הירדן המזרחי ושלוש בעברו המערבי (לה 9-15). לפי ספר יהושע, בימי יהושע נקבעו למעשה כל שש ערי המקלט: בעבר הירדן המזרחי העיר בֶּצֶר, שבתחום שבט ראובן, העיר רָאמֹת, שבתחום שבט גד, והעיר גולן, שבתחום שבט מנשה; בעבר הירדן המערבי העיר קֶדֶשׁ, שבתחום שבט נפתלי, העיר שכם, שבתחום שבט אפרים, והעיר חברון, שבתחום שבט יהודה (כ 7-8) (לפי ספר דברים, משה הוא שקבע לראשונה את שלוש ערי המקלט שבעבר הירדן המזרחי [ד 41-43]).
שש ערים מיוחדות בישראל נועדו לשמש ערי מקלט לרוצחים בשגגה, כאשר למעשה כל אחת מהן נקבעה להיות בדרום, במרכז ובצפון של כל אחד משני תחומי ההתיישבות לאורך שני עברי נהר הירדן. ואכן, בספר דברים יט משה מצווה את דור כובשי הארץ למדוד ולשלש את גבול הארץ ממערב לירדן (פס' 3),[2] כפי שלכאורה עשה הוא עצמו, ככתוב בפרק ד בעבר הירדן המזרחי.[3] במסורת חז"ל נטען ששש הערים היו עומדות זו כנגד זו בקו רוחב אחד, ובלשון ציורית כמו "שתי שורות בכרם":
שלוש ערים הבדיל משה בעבר הירדן, וכנגדן הבדיל יהושע בארץ כנען, ומכוונות היו כמין שתי שורות שבכרם: חברון בהר יהודה כנגד בצר במדבר, שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד, קדש בהר נפתלי בגליל כנגד גולן בבשן.
"ושלשת" - שיהיו משולשין, שיהא מדרום לחברון כמחברון לשכם, ומחברון לשכם כמשכם לקדש, ומשכם לקדש כמקדש לשכם. (מכות ט, ע"ב)
ואולם אף על פי שקשה לקבוע חד־משמעית את מיקומן הריאלי של לפחות שתי ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי - בצר[4] וגולן,[5] ואת הקביעה המדויקת של חז"ל שלפיה עמדו ממש בקו רוחב אחד ("שתי שורות בכרם") - דבר שקשה ליישם בפועל בשל תנאי שטח שונים - עדיין כוונת הפסוקים ברורה, והיא שכנגד שלוש ערי המקלט בעבר הירדן המערבי יהיו שלוש ערי מקלט שיתפרסו במקביל יחסית לאורך הירדן בעברו המזרחי (איור 1). עם זאת, ישנם חוקרים המקרבים את קביעת חז"ל למציאות הגיאוגרפית העתיקה (איור 2).
מעצם העובדה שבשש ערי המקלט התגוררו בני שבט לוי, משרתי ה' (במ' לה 6; יהו' כא 13, 21, 27, 32, 36; דה"א ו 63), ניתן לכאורה להסיק שהחסות האלוהית שבעיר המקלט הדתית, שזוכה בה הרוצח בשגגה, כמוה כנוהג החנינה לאוחז בקרנות המזבח בתחום המקדש (שמ' כא 14; מל"א א 51; שם ב 28). ככל הנראה, גם עצם התניית משך החסות בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול (במ' לה 25, 28, 32; יהו' כ 6), ראש הכוהנים והלוויים, מרמזת לתוקף הסקרלי בחנינת הרוצח בשגגה, כפי שארחיב בהמשך.
תצורת העץ המקודש בישראל
פולחן העץ המקודש במקרא הוא פולחן קדום עוד מימי האבות. ספר בראשית מתאר את אברהם זוכה להתגלות באלון מורה או באלוני ממרא. הוא נוטע אשל בבאר שבע וקורא בשם ה'. חשיבות העץ כאתר של התגלות האל או האלה (אשרה) מוכמנת בשמו של העץ - אלון"[6] או "אלה"[7] - לדעתי, גם "אשל" המקודש לאל (אש־אל), אך יש מי שמייחסו לאלה אשרה.[8]
ה"עץ המקודש" כאובייקט התגלות והשראה אלוהית הוא גם מרכיב אינטגרלי בדת אחרי אברהם: אצל יעקב (בר' לה 4, 8), יהושע (יהו' כד 26), דבורה (שו' ד 5), גדעון (שו' ו 11), אבימלך (שו' ט 6) ובימי שאול (שמ"א כב 6; לא 13) ודוד (שמ"ב ה 24).[9] בתקופת המלוכה המון העם נהה אחר פולחן תחת עצים, תופעה שגררה ביקורת מצד הנביאים בשל הפן האלילי־מיני הבוטה שבה.[10] אבל פולחן העץ המקודש נותר ונשאר לגיטימי גם בתקופה זו, וכפי שמעיד המחקר היום, הוא נקבע בדמותה של המנורה במקדש (כעץ שקד), גלגולה האמנותי של עץ אלת האם אִינַנַה/אִשְׁתָּר מהאלף ה־4 לפנה"ס במסופוטמיה ואשרה בדת השמית־מערבית (איורים 3-6).[11]
פולחן העץ המקודש התבטא גם בחג האסיף הישראלי. כפי שהראיתי במחקר אחר, בדומה לפולחן העץ המקודש במסופוטמיה, בממלכת אשור החדשה, גם בישראל נעשה שימוש סימפתטי בכפות תמרים כגון התימורה, סמלה של אִינַנַה/אִשְׁתָּר באשור, ובפרי עץ הדר שהיה אצטרובל הארז, הסמל של אֵנְכִּי/אֶאָה. בפולחן המשותף נוקטים הזיה של מים קדושים באמצעות האצטרובל, פרי עץ הדר המקראי, על התימורה, כפות התמרים במקרא (איור 8). בישראל ובכנען התמר הוא סמלה של אשרה, ואילו הארז הוא סמלו של אל הישראלי, המזוהה עם אִל האוגריתי, יושב הר צפון (הר חרמון). במחקר מזהים את אל/אִל עם אֵנְכִּי/אֶאָה המסופוטמי. שניהם יושבים על מוצא מים. הראשון ב"מבך הנהרות ובקרב אפיקי תהומותיים", והשני ב"פי הנהרות" היוצאים מהתהום, תחומו של אֵנְכִּי/אֶאָה, ומכאן מקור הסמל של המים הקדושים בפולחן העץ המקודש.
צורת התימורה מוכרת מהאיקונוגרפיה במזרח הקדום ובתרבות השמית־מערבית כעץ בעל שדרה מרכזית או גזע, כשמשני צדדיה שישה עיגולים (או וולטות), שלושה כנגד שלושה (איורים 7-11), או כעץ בעל שבעה עיגולים, כשהשביעי מאויר על שדרתו האמצעית (איורים 7, 10). יש לציין שצורת שדרה זו עתיקה עוד יותר מדמותה הידועה של אִינַנַה השומרית עוד מהאלף ה־4 לפנה"ס (איורים 12-13), זמן תחילת הופעת העץ המקודש בדמות המנורה בעל ששת הענפים (איור 3), ולמעשה, כטופס חלופי לעץ "העיגולים" ובעל משמעות ויטלית משותפת.
ההערכה היא שהעיגולים על העץ הם ביטוי למבוע אנרגיית הבריאה, לתחייה ולהתחדשות המתמדת. לדעת לוי, התנועה המעוקלת מציינת גם מיצג מיתי קדום בעל זיקה רשמית לקרני האיל או השור או הראם, סמלים רווחים של האל הפתוך ומאוחד על עצה של "אלת האם" והפריון.[12]
בין החוקרים ישנם המזהים את ההופעה של שבעת העיגולים על העץ המקודש ובששת הענפים ובגזע של דפוס המנורה עם אלי הסִבִּתִ הבבליים (אלי ה"שבע"), המזוהים עם הפליאדות (כוכבי כימה),[13] שלדעת אחדים אף מוכרים כגלגולם המאוחר של שבעת בני אֶנְמֶשַרַה השומרים. שתי קבוצות האלים מאוירות באיקונוגרפיה המסופוטמית בשבעה עיגולים.[14] שבעת העיגולים של הסִבִּתִ הם סמל לצביר הפליאדות בשמיים. הסִבִּתִ ידועים כאלי גורל, ולדעת ון ביורן, מקופלת בסמלם הכדורי גם משמעותם המיתית, שבע אבני גורל בידי אִינַנַה/אִשְׁתָּר.[15] אופי זה גם מרומז בגלגולם הקודם המשוער כשבעת בני אֶנְמֶשַרַה, מילולית "בני אדון כל ה־me". ה־me, הכוחות האלוהיים שמהווים ומחיים כל תופעה במציאות, כלומר קובעים את תפקידה וגורלה, ואכן הוא גם מונח מקביל למילה השומרית nam.tar, שמשמעותה גורל או לקבוע גורל (באכדית šimtu). להנחת סגס, שבעת בני אֶנְמֶשַרַה כשבעה אלים, ולאחריהם הסִבִּתִ, הם התמרה גסה ומוחשית של שבעת הכוחות המופשטים.[16] בכל מקרה, בראש השנה המסופוטמי ביקשו הקדמונים בכל שנה לעורר מחדש את שבעת הכוחות האלה כדי לברך באמצעותם את השנה בפוריות, בין בפולחן "נישואי הקודש" ובין בטקס הזיית המים הקדושים על העץ המקודש.
במקרא חוקרים מוצאים את עקבות האמונה בשבעת הכוחות האלוהיים או שבעת האלים, מעתה מעין מלאכים תחת שלטונו של האל האחד. השמות בת שבע, אלישבע (ושמות אחרים עם מרכיב "שבע") מוערכים כשמות תיאופוריים עם מרכיב הסִבִּתִ;[17] הם מזוהים עם שבעת הרועים במיכה ה 4-5;[18] עם שבעת המלאכים המחבלים, מחריבי ירושלים, ביחזקאל ט 1-11,[19] ובהתאם לאמור, עם שבעת קני המנורה בזכריה, הם "עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ" (זכ' ד 10);[20] לדעתי, גם עם שבע הרוחות־תכונות של החוטר של בן־ישי בישעיה יא 1-10.[21] בכל המקראות האלה מוצגים ה"שבעה" כשליחי האל לטוב או לרע. בשני המקורות האחרונים ה"שבעה" בעלי ערך חיוני על העץ המקודש בישראל, בין כמנורה ובין על החוטר, הסמל להתחדשות מלכותה של שושלת בית דוד. כמו כן, לוי ולוי מצביעים על הופעתם של בני אֶנְמֶשַרַה בישראל המקראית בשם באר שבע, שם של באר פולחנית, כמו התגשמות המיתוס של העץ והמים בפולחן במקדש במסופוטמיה.[22]
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
