בשעות הבוקר המוקדמות ביום שישי, 27 באוקטובר 1911, נשמע קול ירייה בחוות כינרת. הרועה אלכסנדר ברקנר כיוון אקדח אל ליבו ושם קץ לחייו. הכדור פילח את בית החזה ויצא מגבו. ברקנר גסס שעות ארוכות, גנח, צעק והתפתל. דקות אחדות לפני שנפח את נשמתו השתתק ועצם את עיניו. סיפור חייו ומותו של החלוץ אלכסנדר ברקנר נשכח, אך מתוך היומן שהותיר אחריו, ורואה אור כעת, מצטיירת ועולה דמותו המורכבת על לבטיה ועל מצוקותיה. כותב היומן לא היה ממנהיגיה הידועים של העלייה השנייה – נקודת מבטו היא של פועל פשוט החי בשוליה של החברה החלוצית וטרוד בצרותיו ובחולשותיו. כתיבתו חפה מכל תחבולה אידיאולוגית – ודווקא בזכות זה אפשר ללמוד מהיומן לא רק על קשייו שלו, אלא גם על קשייהם של בני דורו, בטרם עמעם או עיוות הזיכרון את המעשה ההיסטורי.סיפורחייו של ברקנר מרתק ונוגע ללב. יש לו חשיבות רבה להבנת תקופת העלייה השנייה כולה. לפנינו מקור היסטורי אותנטי המשקף את חיי הפועלים באותה העת: המפגש עם אנשי העלייה הראשונה, כיבוש העבודה והשמירה, האכזבה מן הארץ ומתושביה, הייאוש ומפח הנפש, התאבדויות וירידה מן הארץ. מחד גיסא, חוויותיו של ברקנר הן אישיות וייחודיות; מאידך גיסא הן חוויות קולקטיביות של דור, שעלה לארץ-ישראל בעקבות הקול הקורא של יוסף ויתקין ומות הרצל, ביקש לבנות את הארץ ולהיבנות ממנה ולהקים בה חברת מופת עובדת אדמה ודוברת עברית.
