פתח דבר
להכיר בכאוס הבסיסי של תופעות היסטוריות


בין שאנו נמנים עם תומכיה של הציונות, התנועה הלאומית היהודית, ובין שאנו נמנים עם מבקריה, קשה להתעלם מן העובדה שתנועה זו חוללה שינוי עצום בחיי העם היהודי במחצית הראשונה של המאה ה־20. גם כיום יש לה השפעה מכרעת על עיצוב עתידו של העם היהודי, ובה בעת היא מקור לא אכזב לשורה ארוכה של ויכוחים ומחלוקות. לעתים נדמה שדווקא מתוך השפע העצום של הכתיבה בנושא — הן בספרות המחקר והן בפולמוסים רעיוניים ופוליטיים — נוצר קושי לראות את התמונה הכוללת של תולדות התנועה הציונית כתופעה היסטורית, את הקרקע שעליה נבטה, ואת קווי האופי הבסיסיים בהתפתחותה. לפיכך, עלינו לצעוד צעד לאחור, לנסות לזהות קווי מתאר כלליים ולברר מחדש כמה שאלות יסוד לפני שאנו יורדים לפרטים.


מה היה המניע לצמיחתה של הציונות — הן כתנועה פוליטית והן כתיאוריה או כהשקפת עולם — ואיזה שינוי היא באה לחולל בציבוריות היהודית? מתי החלו הוגים יהודים לתאר את היהודים כקבוצה לאומית, ומתי ועל איזה רקע נטבעה המילה ״ציונות״? האם תנועות הגירה יהודית לארץ־ישראל בעידודה או בחסותה של התנועה הציונות שונות מעלייה לרגל ומהגירה לארץ בתקופות מוקדמות יותר, ואם כן, במה? כיצד ניזונה הלאומיות היהודית המודרנית מצמיחת הפוליטיקה הבין־לאומית מצד אחד ומתפיסות מושרשות של סולידריות כלל־יהודית וזיקה דתית איתנה לארץ מצד אחר? עד כמה אפשר לראות בציונות חלק מתופעה רחבה יותר של התעוררות לאומית יהודית? מדוע להתפתחות הלאומיות היהודית בכלל, וזו של התנועה הציונית בתוכה, בפרט, התלוו פולמוסים כה רבים? מה ניתן ללמוד מההיסטוריה של הציונות על שאלות רחבות יותר בתולדות העם היהודי ובהיסטוריה המודרנית בכלל?


ספר זה מציג את עיקרי תולדותיה של הציונות החל ברקע לצמיחתה וכלה במלחמת העולם הראשונה. הוא בוחן את הפולמוסים המרכזיים שעמדו ביסוד התפתחותה של התנועה הלאומית, ומציג גישות מחקריות שונות שבוחנות סוגיות אלה. הספר פונה לסטודנטים וסטודנטיות, לאנשי ולנשות חינוך, ולכל המוצאים עניין בהיסטוריה היהודית המודרנית בכלל ובתולדות התנועה הציונית בפרט.


נקודת המוצא של הדיון היא התפיסה, שהייתה מושרשת בקרב מייסדי התנועה הציונית, שתנועה זו קמה כדי לתת מענה ל"שאלה היהודית". אך מהי שאלה יהודית זו? אופייה ומהותה של השאלה, שהציגו מתנגדיהם של היהודים גם כ"בעיה היהודית", אינם מובנים מאליהם. כפתיחה לדיון בנושא אפשר לומר שמציאות החיים המודרנית, שהייתה כרוכה בעליית המדינה הריבונית, הנאורות, המהפכה התעשייתית, הלאומיוּת ותהליכים נוספים הציבה אתגר בפני הקיום המסורתי של היהודים בתוך החברה הלא־יהודית. שילוב היהודים בחברה ובמדינה הפך לשאלה שכוחות פוליטיים, בראש ובראשונה המדינה המודרנית עצמה וכן תנועות רעיוניות ופוליטיות בחברה הלא־יהודית, הציעו לה פתרונות שונים. תהליך זה החל באירופה הנוצרית ומאוחר יותר הופיע גם במזרח התיכון, בצפון אפריקה ולעתים גם בעולם החדש. בין אלו שהאמינו ברעיונות הנאורות והקִדמה היו שהציעו דרכים שונות לשילוב היהודים בכלכלה ובחברה הכללית ולעתים אף לקבלתם כחלק מהאומה. לעומתם היו כוחות אחרים, בעיקר שמרניים, שתפסו את היהודים כזרים וראו אותם כסכנה הולכת וגוברת. כוחות אלה, שחששו מפני הקִדמה, רצו לבסס את המדינה המודרנית על ערכים מסורתיים ודרשו לבודד את היהודים ואף להרחיקם.


הצורך להתמודד עם השאלה היהודית הצמיח, מסוף המאה ה־18 ובעיקר במאה ה־19, מגוון תנועות יהודיות אינטלקטואליות, דתיות ופוליטיות, שניסו לתת לה מענה. זה היה, בין השאר, הרקע להופעתן של תנועת ההשכלה היהודית לגווניה, של התנועה לתיקונים בדת (הרפורמה), של האורתודוקסיה המודרנית ושל הסוציאליזם היהודי. גם התנועות הלאומיות היהודיות — ובכלל זה הציונות — שהופיעו בסוף המאה ה־19, צמחו על רקע ההתמודדות עם השאלה היהודית. מטרתן הייתה להשיב ליהודים את היוזמה הפעילה בעיצוב גורלם ועתידם. הן לא פעלו בחלל ריק אלא הושפעו מהנסיבות ומהאפשרויות המשתנות שהתנאים החברתיים והגיאו־פוליטיים סביבם יצרו, וכן מרעיונות ואידיאולוגיות פוליטיות שזימנה התקופה.


לצד הרצון לאפשר לקוראים לתפוס ולהבין מחדש את התמונה הכללית (״היער״) ולא להלאות בפרטים (״העצים״), שמנו לנו למטרה לשרטט כאן דיוקן של הלאומיות היהודית שידגיש את המורכבות וריבוי הממדים שלה. ניסינו לעשות זאת מבלי להתעלם משורת הפולמוסים הפנים־יהודיים והפנים־ציוניים שליוו אותה מראשיתה ומבלי לקרוא את ההיסטוריה מן הסוף אל ההתחלה ולבאר את ראשית הציונות במאה ה־19 כמובילה באופן ישיר והכרחי להקמת מדינת לאום יהודית עצמאית. התעקשות זו, להכיר בכאוס הבסיסי של תופעות היסטוריות מבלי להיכנע לפיתוי להשליט סדר ושיטה בסוגים השונים של התופעות והרעיונות ולהציגם כמבטאים מהות אחת, מעניקה לספר שלפניכם, כך אנו מקווים, את הערך המוסף שלו.


*
השער הראשון של הספר שוטח את הרקע להופעת הלאומיות היהודית והציונות. פרק 1 מציג תמונה רחבה של תהליכי המודרניזציה שהתרחשו ברחבי העולם היהודי במהלך המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. בחרנו לפתוח בכך כדי להציג את הציונות בתוך ההקשר הרחב של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. תהליכים דמוגרפיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים שהתרחשו בתקופה זו חוללו שינויים יסודיים בתולדות העם היהודי והולידו את השאלה היהודית. שאלה זו עוררה צורך במחשבה ובפעולה פוליטית שתביא לשינוי במצבם של היהודים. מציאות החיים של היהודים בארצות השונות הייתה כמובן מגוונת — יהודים בגרמניה התמודדו עם אתגרים שונים מאלו של יהודים במזרח אירופה או של יהודים בצפון אפריקה. ובכל זאת בחרנו ללכת כאן בדרכה של ההיסטוריוגרפיה היהודית המודרנית, שחרף נטייתה להדגיש את השונה והמיוחד בחיי היהודים בתפוצות השונות, התייחסה גם למאפיינים המשותפים והתבוננה ביהודים ברחבי העולם במבט כולל.


אחת משאלות היסוד בחקר הלאומיות היהודית והציונות נוגעת לסוגיית ההמשכיות בתולדות היהודים נוכח השינוי. האם נכון לראות בציונות תנועה מהפכנית מודרנית שביקשה בשם שלילת הגולה לחולל שינוי עמוק באורח חייהם של היהודים ובערכי היסוד שלהם? או שנכון לראות בה ממשיכה, גם אם באופן אחר, מגמות ותפיסות שאפיינו את היהודים בתפוצותיהם עוד לפני הופעתה? כדי להתמודד עם שאלה זו, מציג פרק 2 תופעות ורעיונות שהופיעו בעם היהודי עוד קודם לציונות וניתן לראות בהם גורמים מטרימים לה. כך, הפרק דן בסולידריות היהודית כתופעה חוצת גבולות מדיניים ומתאר יוזמות וארגונים פילנתרופיים, תרבותיים ופוליטיים יהודיים בין־לאומיים שהופיעו במהלך המאה ה־19. התפתחויות אלו מעידות על יכולתם של יהודים ברחבי העולם לתפוס עצמם כבני קהילה משותפת למרות פיזורם וכי תפיסה זו, שהיא תנאי בסיסי לכינונה של לאומיות יהודית, הקדימה בכמה עשורים את הופעת הציונות ואף הובילה לשינויים מסוימים בפרקטיקה הפוליטית של יהודים כיחידים, כארגונים, או כקבוצות.


פרק 3 מציג את הרקע המיידי לעליית הלאומיות היהודית והציונות. הוא מתאר את הופעתה של פוליטיקת המונים יהודית, ומתמקד במפנה הפוליטי שהתרחש בקרב יהדות האימפריה הרוסית — הקהילה היהודית הגדולה בעולם — בעשורים האחרונים של המאה ה־19. הפרק דן בהשפעתם של גלי האלימות האנטי־יהודית שהתרחשו בשנים 1882-1881 על השיח הציבורי היהודי, ושואל: האם אירועים אלו, שהובילו, בין השאר, להקמתה של תנועת חיבת ציון בהנהגתו של יהודה לייב פינסקר, היו מפץ גדול בתולדות היהודים? או אולי אפשר לזהות בתגובות היהודים לאירועים אלה ביטוי לתהליכים מוקדמים יותר שהתרחשו בקרבם וניכרו גם בהגותו של פינסקר עצמו, וכן מגמות ותנועות אחרות שהציעו פתרונות משלהן לשאלה היהודית באימפריה?


גם פרק 4 מתמודד עם שאלות של המשכיות ושל שינוי ועם הצורך לבחון סוגיות היסטוריות בהקשרן הרחב תוך דיון בדימוי ובמעמד של ארץ־ישראל בעיני היהודים במאה ה־19. הפרק מציג את מקומה של ארץ־ישראל כפרובינציה באימפריה העות'מאנית, ומתאר את ההתפתחויות שחלו בה בתקופה זו על רקע תהליכים בין־לאומיים ורפורמות פנים־אימפריאליות. בתוך כך הוא סוקר את עלייתם של יהודים לארץ־ישראל מתפוצות שונות במרוצת המאה כולה ואת תרומתם לפיתוחה הכלכלי. כמו כן הוא בוחן יוזמות של התיישבות חקלאית מקרב בני הארץ — שלימים כונו היישוב הישן. הפרק מציע דיון ביקורתי בדימויים של אנשי העלייה הראשונה (1903-1881) — שקצתם הגיעו לארץ בעקבות יוזמות של תנועת חיבת ציון — כחלוצים של התיישבות חקלאית בארץ שוממה. מדיון זה עולה כי העלייה הראשונה היא חלק מרצף התיישבותי של יהודים בארץ ולא שינוי מהפכני, ויש להבין אותה כחלק בלתי נפרד מתהליך הגירה יהודי עולמי רחב בהרבה.


פרק 5 מתמקד בהיבטים תיאורטיים, ובוחן את אופן השימוש של חוקרים במושג ״לאומיות יהודית״. הפרק מציג מושגי יסוד וגישות מחקריות מרכזיות בחקר הלאומיות כתופעה עולמית, כפי שפיתחו היסטוריונים, סוציולוגים וחוקרי מדע המדינה במחצית השנייה של המאה ה־20, ומדגים באמצעותם את הלאומיות היהודית. יש הרואים בהיסטוריה היהודית בכלל, ובלאומיות היהודית בפרט, תופעה ייחודית שאין מקום להבין אותה ולפרשה מתוך השוואה לתהליכים היסטוריים אחרים שהתחוללו בתולדות העמים. תפיסה זו, המבטאת את האמונה בייחודיותו של העם היהודי, בחינת עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כג, ט), אינה עולה בקנה אחד עם חשיבה היסטורית ביקורתית המחויבת באמות מידה מדעיות. לכל קבוצה אנושית ולכל תופעה היסטורית יש ייחוד משלה וכל ראייה השוואתית צריכה להתייחס לכך. יש ממש בטענה כי העם היהודי, בשל שורשיו ההיסטוריים העמוקים והעבר ארוך השנים כעם המפוזר בתפוצות, נבדל מעמים אחרים אף יותר משהם נבדלים זה מזה. ובכל זאת, את ההיסטוריה של היהודים, ובכלל זה ההיסטוריה של הלאומיות היהודית והציונות, יש לבחון במסגרת שיח מחקרי רחב יותר. תפיסה זו תוכל להעשיר את המחקר משני היבטים: האחד, העמקת ההבנה של ההיסטוריה היהודית באמצעות שימוש בהקשרים ובמושגים רחבים ובמבטים השוואתיים. השני, היסטוריה של התנועה הלאומית היהודית עשויה לשמש מקרה בוחן מרתק לחקר הלאומיות בכללה. המושגים והתובנות שנידונים בפרק הזה יתרמו לדיון בהיסטוריה של הלאומיות היהודית והציונות גם בשער השני של הספר.


השער השני מציג אירועים, דמויות ותהליכים מרכזיים בתולדות התנועה הלאומית היהודית בכלל ובתנועה הציונית מאז הקמתה ועד מלחמת העולם הראשונה, בפרט. התפיסה שהנחתה אותנו בכתיבת שער זה היא ראיית הלאומיות היהודית — והציונות בתוכה — מאז כינונה ולמעשה עד ימינו, כתנועה רחבה המכנסת בתוכה מגמות ורעיונות שונים. במקום לנסות ולזקק רעיון אחיד שעומד במרכז הציונות או מייצג את מהותה, נַראה כי כבר מראשיתה הייתה הציונות מסגרת רחבה שבתוכה צמחו אידיאולוגיות וזרמים פוליטיים שונים, ולעתים אף סותרים. זרמים אלו הציבו להם למטרה לבסס את עתידו של העם היהודי בצורה זו או אחרת בציון — ארץ־ישראל. כך, במסגרת אותה תנועה שנציע לראותה כמעין שם משפחה למגוון של זרמים ומפלגות, הועלו תפיסות שונות בנוגע לאופייה של השאלה היהודית ורעיונות שונים לפתרונה. זרמים ציוניים שונים התייחסו בדרכים שונות לשאלות יסוד הנוגעות לדת ולמסורת, לפערים המעמדיים בתוך החברה היהודית, לסוגיית התרבות היהודית והשפה העברית ולדרכי ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל. זרמים אלו הושפעו גם מתנועות חברתיות־פוליטיות ולאומיוֹת אחרות — כמו הסוציאליזם הרוסי, תנועות לאומיות של עמים שונים שפעלו באימפריה האוסטרו־הונגרית או, במזרח התיכון, תנועת התחייה או הנַהְדַה (نهضة) הערבית. כפי שנראה, הדיונים והוויכוחים על אופייה של הציונות הם חלק מרכזי בהתפתחות ההיסטורית של התנועה.


לצד תפיסת הציונות כמשפחה של רעיונות וזרמים, נַראה כי הציונות עצמה הייתה חלק ממשפחה מורחבת — משפחת הלאומיות היהודית. מנקודת המבט של העשור השלישי במאה ה־21, מועד כתיבתו של ספר זה, לאחר השואה והקמת מדינת ישראל, נראית הציונות כתנועה הלאומית היהודית המובילה שכמעט אין בלתה. בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 המציאוּת ההיסטורית הייתה שונה, ויחד עם הציונות הופיעו תנועות יהודיות־לאומיות אחרות, שהרלוונטיות שלהן לא נפלה מזו של הציונות, וחזון העתיד שהציעו נראה בר־השגה לא פחות מחזונם של בנימין זאב הרצל ומנהיגים ציונים אחרים.


פרק 6 עוסק בצמיחת התנועה הציונית ומתמקד ברעיונותיהם ובפעילותם של שלושה מנהיגים ילידי מרכז אירופה — נתן בירנבוים, תיאודור (בנימין זאב) הרצל ומקס נורדאו. הוא פותח בבירנבוים שנחשף בצעירותו לרעיונותיה של תנועת חיבת ציון, והיה הראשון שהחל להשתמש בשם התואר ציוני, ולאחר מכן בשם העצם ציונות, במאמרים שפרסם בשנת 1890. בירנבוים מילא תפקיד חשוב בקונגרס הציוני הראשון (1897) אבל זמן מה לאחר מכן החל לפקפק במטרותיה הפוליטיות של הציונות, הטיח בה ביקורת חריפה ופנה לכיוונים אחרים. עיקר הפרק מוקדש לדמותו ולפעילותו של הרצל. הוא מציג גישות מחקריות שונות המפרשות את דרכו של הרצל אל הציונות, וממשיך ובוחן את תפקידו כמנהיג התנועה שהביא לארגונו של קונגרס ציוני ולהקמתה של ההסתדרות הציונית. בחלק האחרון נידונים דמותו ורעיונותיו של הסופר והוגה הדעות מקס נורדאו, ששימש כסגן נשיא הקונגרס. נחתום בפרוגרמת בזל שהגדירה את מטרות־העל של התנועה הציונית.


פרק 7 מתמקד בשתי מחלוקות מרכזיות שהסעירו את התנועה הציונית בראשיתה. הראשונה היא המחלוקת על אופייה של הציונות כתנועה פוליטית או תרבותית, והשנייה היא המחלוקת בדבר המרחב שבו עתיד לקום הבית הלאומי היהודי.


כדי להבין את המחלוקת על אופייה של הציונות נתמקד בדמותו ובהגותו של אחד העם (אשר־צבי גינצברג). נבחן את דרכו למעמד של הוגה עברי רב השפעה ואת ביקורתו הנוקבת על דרכה של תנועת חיבת ציון, ולאחר מכן גם על "הפרוגרמה" של התנועה הציונית בהנהגתם של הרצל ונורדאו. הדיון במחלוקת, בין אחד העם מזה ובין הרצל ונורדאו מזה, מלמד כי ביסוד חילוקי הדעות עמדו תפיסות שונות בנוגע לשאלת היסוד שהתנועה הלאומית היהודית נועדה לפתור, וכן הבדלים בדבר חזון עתידו של העם היהודי. המחלוקת השנייה, שנודעה כפולמוס אוגנדה, עוררה דיון נוקב בין המחנות על מטרות היסוד של הציונות ויעדיה, עד כדי פרישתם של חלק מתומכי התוכנית מהתנועה הציונית והקמת ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית.


אחת מסוגיות היסוד שמעסיקות כל תנועה לאומית היא שאלת מערכת היחסים שבין הדת ללאומיוּת. במקרה של הציונות נודעה ליחסים הללו חשיבות רבה, על רקע המתח שבין היותה תנועה חדשה ומהפכנית שהנהגתה חילונית לבין היאחזותה בסמלי עבר יהודיים דתיים כמו ארץ הקודש (ארץ־ישראל) ולשון הקודש (העברית), ולעתים אף באוצר מילים ודימויים דתי. פרק 8 דן בסוגיה זו ומציג את יחסם של רבנים בולטים להתיישבות הציונית בארץ־ישראל. תחילה נבחן את הטיעונים השונים שהעלו מנהיגים אורתודוקסים נגד הציונות ואת התגבשותה של חזית חרדית אנטי־ציונית. בהמשך נציג מגמות חרדיות שהובילו רבנים אחדים ממזרח אירופה ומרכזה, שניסו לשלב בין הציונות לדת. חלקם כרכו את החזון הציוני עם ציפייה לגאולה משיחית, ואחרים תמכו בציונות ההרצליאנית כתנועה פוליטית, ללא קשר לתפיסה משיחית. נחתום פרק זה בדיון בעמדותיהם של רבנים בארצות האסלאם כלפי התנועה הציונית.


פרק 9 סוקר ומנתח תנועות לאומיות יהודיות שלא ראו בציוֹן את היעד ההכרחי להקמת ישות מדינית יהודית. חשיבותו של הדיון בתנועות לאומיות אחרות אלו נובעת לא רק מהעניין שמעורר דיון משווה בין התנועות הלאומיות היהודיות השונות, או מהצורך לבחון את הדרכים שלא נבחרו, אלא גם מעצם העובדה שזרמים שונים בתנועה הציונית התפתחו תוך תחרות, ולעתים גם תוך שיג ושיח עם התנועות האחרות הללו. על רקע זה קשה לעתים לשרטט את קו הגבול בין ציוני ללא ציוני. הפרק פותח בדיון בתנועה האוטונומיסטית. תנועה זו שאפה לקדם את עתידם של היהודים במסגרת ממשל עצמי לאומי כחלק מהאימפריות הגדולות שבהן חיו מרבית יהודי העולם. יש המכנים חזון זה בשם לאומיות תפוצתית. הגותו של ההיסטוריון היהודי־רוסי שמעון דובנוב העניקה עומק היסטורי לרעיונות התנועה הזו. תנועה נוספת שנדון בה היא תנועת הבּוּנד, שנוסדה ב־1897 והציבה במרכז פעילותה את המאבק למען זכויותיו של מעמד הפועלים היהודי. תנועת הבונד ראתה במאבק זה חלק אינטגרלי ממאבק כולל של התנועה הסוציאליסטית המהפכנית באימפריה הרוסית, אבל בה בעת הדגישה את עובדת היותם של היהודים קבוצה לאומית מובחנת לצד לאומים אחרים. חזון העתיד של הבונד, שדיבר על השתלבותם של היהודים במסגרת אימפריה רב־לאומית, זכה לתמיכה רחבה בקרב הציבור היהודי. כמו כן, נדון גם בתנועה הטריטוריאליסטית, שבניגוד לתנועות האחרות, דגלה בהגירה המונית של יהודי מזרח אירופה ובהקמת בית לאומי ליהודים, אבל לא הייתה מחויבת דווקא לארץ־ישראל וחיפשה יעדים אחרים להתיישבות יהודית.


פרק 10 מתמקד בארץ־ישראל בתקופת העלייה השנייה (1914-1904), העשור שקדם למלחמת העולם הראשונה. לאחר הצגת קווי המתאר העיקריים של העלייה, כפי שהם משתקפים בזרם המרכזי של ההיסטוריוגרפיה הישראלית, וסקירת שורשיה הרעיוניים של תנועת העבודה הציונית נבחן את אירועי התקופה מכמה נקודות מבט העולות במחקר בן זמננו. לעומת הגישה שרווחה במשך שנים והתמקדה בסיפורם של העולים החלוצים, גברים צעירים ממזרח אירופה, נציג נקודות מבט אחרות לבחינת התפתחות היישוב בתקופה זו, ונראה כי תמונת המציאות הייתה מורכבת ומרובדת יותר.


עוד נראה שההתיישבות היהודית התבססה גם הודות לפעילותם של מומחי התיישבות מקצועיים של ההסתדרות הציונית, רובם יוצאי מרכז אירופה, ושהתכנון שלהם הטביע חותם רב ערך לא פחות מהלהט האידיאולוגי של העולים. נוסף על כך, נראה איך בחינת הפרספקטיבה הנשית של עלייה זו, ותיאור ההתפתחויות בארץ מנקודת מבטן של קבוצות יהודיות אחרות — העולים מתימן ובני העדה הספרדית המקומית — מערערים אף הם על הייצוג החד ממדי של התקופה. מכיוון אחר נציג גם את רעיונותיו של זאב ז׳בוטינסקי שהחל כבר אז לקרוא תיגר על הדומיננטיות של רעיונות הזרם הציוני המרכזי. נחתום את הפרק בבחינת הדיון ב"שאלה הערבית", תוך בחינת נקודת מבטם של המהגרים היהודים בני התקופה שהוטרדו משאלה זו והרבו לעסוק בה, לצד עיון בגישות היסטוריוגרפיות חדשות הבוחנות את ההתיישבות הציונית באופן השוואתי ומציגות אותה כמקרה של קולוניאליזם התיישבותי. כמנהגנו בכל פרקי הספר, גם כאן לא נכריע בין הגישות המחקריות שמציגות את הסיפור ההיסטורי מפרספקטיבות שונות, אלא נציג אותן כשיקוף של השיח המחקרי שמתקיים בתקופתנו.


הדיון ההיסטורי שפורש הספר בתולדות הציונות נחתם ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נקודת זמן שבה עתידה של הציונות וסיכויי הצלחתה היו מעורפלים. אמנם ההתיישבות היהודית בארץ התבססה בעשור שקדם ל־1914 אבל בשלב זה היהודים היו בה מיעוט. הם חיו תחת האימפריה העות'מאנית ששליטיה דחו על הסף את רעיונות הציונות, שנראו להם בדלניים ומסוכנים לשלמותה ולעתידה של האימפריה. יתרה מזאת, ההגירה היהודית לארץ בתקופה זו הייתה, מבחינה מספרית, שולית למדי לעומת ההגירה העצומה של יהודים, בעיקר ממזרח אירופה, אל העולם החדש ובייחוד לארצות הברית. גם האופק הפוליטי של התנועה הציונית היה עמום. רק בין שתי מלחמות העולם הפכה הציונות לתנועה פוליטית יהודית בין־לאומית חזקה וממוסדת, ורק אז הלכה וגברה השפעתה בתפוצות יהודיות שמעבר למזרח אירופה, כמו ארצות המזרח התיכון, צפון אפריקה וצפון אמריקה. בה בעת, התפתח גם היישוב היהודי בארץ־ישראל בשנות ה־20 וה־30 בקצב מואץ, בחסותה של האימפריה הבריטית, שבניגוד לאימפריה העות'מאנית הצהירה על מחויבותה לרעיון כינונו של בית לאומי ליהודים בארץ־ישראל. חשוב לציין גם כי באותה העת, מימוש החזון הציוני לא היה הכרח המציאות. רק מאוחר יותר, בנסיבות בין־לאומיות שונות לחלוטין לאחר השואה, הפכה הציונות לכוח המוביל בפוליטיקה היהודית הבין־לאומית והתוכנית להקמת מדינה בארץ־ישראל נעשתה ריאלית ובת השגה עד שבסופו של דבר התממשה ב־1948.


הספר הציונות — היסטוריה חדשה שוטח אפוא את הרקע לעלייתה של הציונות ואת העשורים הראשונים לפעילותה מנקודת המבט של בני הזמן שבו הוא עוסק, כשהאופק של התנועה היה מטושטש וסיכויי הצלחתה אינם ברורים. חשיבות רבה נודעת בעינינו להשתחררות מקו החשיבה הטלאולוגי — מכוון המטרה — שרואה בהיסטוריה של הציונות למן הופעתו של הרצל, ואולי למן ראשית חיבת ציון או אף קודם לכן, קו ישר המוביל באופן קבוע מראש (דטרמיניסטי) אל המטרה (הטֶֶלוס) של הקמת מדינת ישראל ב־1948. חשיבה כזו אינה היסטורית בעינינו — בעצם כפייתו של המאוחר על המוקדם היא דוחקת אל שולי הנרטיב ההיסטורי מגוון רחב של דרכים חלופיות שעלו במהלך ההתרחשויות ושיקפו את נקודת מבטם של בני התקופה.


הציונות, כמו כל תופעה היסטורית, צמחה והתפתחה בהשפעת נסיבות היסטוריות משתנות תדיר. היא לא הייתה תנועה שנשאה רעיון אחיד וברור, אלא כללה בתוכה תפיסות, מחלוקות ותמונות עתיד שונות ומגוונות, שחלקן מעסיקות אותנו עד היום גם אם בלבוש אחר. דווקא משום כך היא תופעה היסטורית מרתקת ומעוררת מחשבה.