אלה שיזדמנו לקרוא את הספר הזה, אני רוצה לחשוב שהם מתואמים בתדר לאנרגייה שלי. אנרגייה מתפרצת, חלוצה, שאינה מפחדת לחשוב ולהתבטא מחוץ לקונצנזוס החברתי.
שיתחברו לעצמם ויקבלו השראה, עידוד ואישור לפנימיותם, מהדהוד המילים הכתובות בספר, המהוות כלי רכב לרגשות ולמחשבות בעמקי נשמתי.
למי שרוצה לשכלל יכולות ולרתום אנרגייה מתפרצת לתדר בונה ולא הורס. למחפשים איזון בחייהם.
לאותם ילדי פרא, אלה שחשבו שלא יצא מהם דבר.
אלה שסירבו להשלים עם תכתיבי חברה בינוניים של קיום.
אלה שלא מבקשים מאף אחד אישור על מי שהם.
אלה שממציאים את עצמם, והולכים על פי צו ליבם, לא משנה כמה מתנגדים לדרכם.
אלה שלא מוכרים את נשמתם, רק כדי שאחרים יאהבו אותם.
אלה שלא משנה מה עברו או עוברים, ממשיכים להיות תמימים ונאיביים, אך עם זאת מפוכחים.
אלה שמתרגשים מציורים וקשתות כפולות בשמיים.
אלה שמצטמררים בהתרגשות, מהדהוד של מפגש עם מישהו או עם מילים שפורטות על מיתרי ליבם הכמוסים ביותר.
אותם נושאי אור, עם לב אמיץ, מלא חמלה ואהבה.
ובעיקר, בעבור הבנות האהובות שלי, שאני רוצה שהספר הזה, וקודמו, ילוו אותן בדרכן תמיד ויהוו בעבורן השראה.
אתן המשפחה שלי, הרשומות על מצבת נשמתי.
מלאכים, ישויות אור, גלגולים קודמים, ממדים, חייזרים.
הרוב המכריע מתרחק ממילים כאלה וממשמעותן, במשיכת כתף מבטלת מלווה בשיפוט, כאילו המדברים על כך הם "רוחניקים מעופפים", מנותקים מהמציאות הארצית.
בנתיב היזכרות הנשמתי, בחרתי להעביר את מהות המסר שבליבי, על פי ניסיון החיים שלי, שכלול היכולות וההתפתחות האישית שלי כפועל יוצא מכך. לאורך השנים השתדלתי להישאר בכאן ועכשיו, ממוקד, על האדמה שעליה אני חווה חיים פיזיים.
הרצון שלי לחלוק ולשתף נובע מהרצון לתת השראה לתהליכי חיים, צמתים, מוקדי קונפליקט ובחירה, על מנת לחיות חיים טובים, שמחים ומאוזנים יותר.
אפשר לרחף לממדי תודעה גבוהים, לדבר על מעברי זמן וכו'. אך אני בחרתי בגישה פרקטית לחיים, גישה שמבוססת על יישום פשוט, ישיר ואוטודידקטי, שרבים יכולים להתחבר אליה ולחוות פחות התנגדות בתהליך.
כאחד שמילים לא הדהדו עבורו, והטלתי ספק בכל מילה שנאמרה, הייתי חייב לבדוק כל דבר בעצמי. מה שהתאים, הכנסתי פנימה. מה שלא, הדפתי על הסף.
לכן, החיבור הראשוני שלי לעצמי הגיע דרך צבעים והטבעות אנרגטיות, שהשכל והרגש בגוף הפיזי שלי לא ידעו להסביר ולסתור. זה הקסים וסקרן אותי. הייתה לי, ועדיין יש, תשוקה להמשיך לגלות ולפענח, כמו ילד.
המילים הגיעו הרבה אחרי. רק כששוכנעתי מתוכי עצמי שהחיים בעדי, התובנות נשפכו ממני. היו רגעים שדיברתי, היו רגעים שכתבתי, היו רגעים שחוויתי בשקט. לאורך השנים ביטאתי את התשוקה שלי בדרכי יצירה רבות, לא מתוך רצון לקבוע משהו, אלא פשוט כדי לאפשר.
כך אני מצייר. כך אני מעצב קסדות. כך אני מדבר. כך אני כותב. כך אני רוכב על אופנועים. כך אני חי. מה שרלוונטי להתפתחות שלי, מופיע בפניי בבהירות רבה. אני מזקק את ההרגשה והתחושה שנוצרות מעשייה, ללא מרכיב התוצאה.
לא שואל "למען מה?", "את מי זה משרת?" או "אם אתפרנס מזה". השאלה היחידה היא — האם זה מבטא באותנטיות את מי שאני?
כך מצאתי את הדרך שלי לאיזון וריפוי, עבורי.
אין לי נוסחאות או שיטות. אני רק משתדל לתאר בשקיפות את המסע שלי. אם זה ישרת מישהו, יעורר השראה להמציא ולשכלל את עצמו, זה נהדר.
בחודשים האחרונים יש האצה בכתיבה שלי. משהו בפנים מעודד אותי להוציא עוד ועוד חוויות ממסע חיי ולהעלות אותן על הכתב.
אני לא מתווכח ולא שואל שאלות מיותרות. אני נמצא ברגע הזה, שממילא זה כל מה שיש. נותן לזה לזרום ממני.
העדות לקשב הפנימי הזה מתבטאת בהרגשה של התעלות. ובעבור זה בלבד כבר שווה לסנכרן את עצמי עם עצמי.
"למה בחרתי בשם זה לספר?"
שם זה מחובר לנתיב נשמתי, שכן חרב הסמוראי — טהורה, חדה ומדויקת — מהווה המשך טבעי של נשמתו של הסמוראי. כל פנימיותו מזוקקת ומועברת אליה.
יש שהיא, בתמציתה, מבטאה עמידה איתנה, כבוד פנימי ויכולת להתמודד עם אתגרים מתוך כוח פנימי ותחושת שליחות.
כמו החרב, המסמלת כוח, איזון ודיוק, כך גם ביטוי הדרך והמסע האישי שלי, שאני חווה כאן, בממד הזה.
למצוא בתוכי את העוז, ההשראה, התובנות והיכולת להתעלות.
בחירה המייצגת במלואה חיבור של פנימיות ודיוק.
להיות נאמן לעצמי, בלי להיכנע להשפעות חיצוניות.
התחברות לתדר נשמתי.
למדתי להיזכר שהחרב היא בעצם אני, מהות נשמתי.
אז להיות מחויב לדרך הסמוראי, זה אומר שאני לא פוחד?
הו... ועוד איך שאני פוחד.
חלק גדול מהזמן אני פוחד.
מספיק פוחד כדי לנוע.
אבל מה זה אומר?
זה אומר שאני משתמש בפחד כדלק, ככוח מניע, ממקד, מתמיר אותו, מזקק אותו, כדי ליצור תנועה מהפנים החוצה.
עליך לאמן את עצמך להתיידד איתו. מאחורי הפחד נמצאת גרסה גדולה ומפוארת יותר שלך.
רוב האנשים נותנים לפחד לעטוף אותם, מתרגלים לנוכחות שלו, לתחושת המוכרות של סבילות, של הישרדות, של תודעת עדר.
שב איתו מספיק זמן בלי לזוז, ותגלה שיום אחד כבר לא תוכל לנוע.
כבר מילדות צעירה לא יכולתי להשלים עם המצב הזה.
שילמתי מחיר כבד של אובדן — סביבתי, חברתי, משפחתי — אבל סירבתי לשלם מחיר גדול יותר באובדן עצמי, של המהות והזהות האמיתית שלי.
גם כשעוד לא ידעתי לתאר ולהסביר במילים, היה, ועדיין ישנו, כוח מכוון, מפוקס, המתווה נתיב בהיר, עם זאת מאתגר, שמעטים מעזים ללכת בו.
אני קורא לו נתיב הפילים.
אלה שהולכים בחזית, בחוד החנית, חווים את החיכוך הגדול, ובעשותם זאת מהווים השראה.
הם מאירים ומפלסים דרך בעבור אחרים, שבוחרים להתחייב לאושר שלהם, לשלמות שלהם. לחיות, ולא לשרוד.
בחברה שמרוממת זיוף והעמדת פנים, משתקת ומרדימה, אתה חייב להרים את הראש, לפתוח את הלב ולפלס את הדרך שלך.
שכן, יום אחד תתבונן לאחור, ותבין:
מחיר החרטה על כך שלא הנעת את האנרגייה הזו, גבוה מנשוא.
לאורך השנים ביטאתי בכתב את הרגשות והמחשבות שלי בצורה אקראית. כשהרגשתי שיש לי משהו לומר, כתבתי.
מעולם לא הייתה לי שיטת כתיבה מסודרת. אינני מגדיר את עצמי כסופר, ואין לי הכשרה רשמית בשום תחום בחיי. אין לי תעודה שמעידה על הישגיי.
חייב לומר מתוך היותי פורץ דרך ומסרב להתיישר עם תכתיבים חברתיים, אני גאה בכך מאוד. תמיד נהניתי להמציא את עצמי מתוך עצמי, מתוך התשוקה וההתלהבות הטבעית שבי.
כשעוד היה לי קשה ומורכב לקבל את עצמי ואת ערכיי מתוך שלמות, הייתי עסוק בהשוואת עצמי לאחרים, לפי הדרך שבה הם ביטאו את עצמם וההכרה שזכו לה.
עם ההתפתחות שלי הבנתי שלכל אחד יש את הדרך המיוחדת שלו ליצור ולבטא את עצמו, ושדעת הסביבה אינה משנה דבר לגבי דרכי והישגיי. ההבנה הזו שחררה אותי מהרצון של האגו לקבל אישור חיצוני.
התמקדתי בפנימיות שלי, במה אני טוב ומה גורם לי להרגיש טוב.
כך התחלתי לנגן.
עד היום איני יודע לקרוא תווים, אבל התשוקה וההשראה שקיבלתי מנגני גיטרה אהובים סללו לי את הדרך. למדתי מעט שיעורים בסיסיים, ומשם המשכתי לבד.
תשוקה נוספת שלי היא אופנועים. חלמתי עליהם: איך הם ייראו, איך הם יישמעו, מה אוכל להוסיף להם כדי לייחד אותם בעבורי, כמה נדירים ומעוצבים יהיו. כשדמיינתי אותם, לא היה לי כסף אפילו לנסיעה באוטובוס. אבל זה לא עניין אותי, ולא הפריע לי להתלהב מהרעיון.
כך גם אני מצייר. מאותה תשוקה והתלהבות, לימדתי את עצמי טכניקות יצירה. סירבתי להיחשף לאומנים ולהשפעות חיצוניות, כדי שזה יגיע ממני, שלא אוכל להסביר איך זה קורה. שתמיד אהיה מופתע, כמו ילד, איך הצעצוע הזה פועל. כשלא ידעתי להסביר, זה אפילו גרם לי לאהוב את הדרך הזו יותר.
כל כמה שנים הייתי ממציא את עצמי מחדש. גם כשעברתי טלטלות מורכבות ואובדן טרגי, סירבתי להרים ידיים ולוותר על האמת והאופטימיות שבי.
את הקסדות שאני יוצר התחלתי לעצב בדמיון שנים לפני שמיצקתי אותן לחומר. אין לי מושג איך זה קורה. למדתי לחבר חומרים, להדביק, לעצב, ליצור אלכימיה מתוך גמישות רעיונית, שצמחה מרעיון ראשוני מאוד בסיסי, ואפשרתי לו לעוף ולהתמצק לנגד עיניי.
בחודשים האחרונים חלה האצה בתהליך הכתיבה שלי. ספר שכתבתי לילדים לפני שמונה־עשרה שנים, משולב בציורים שלי, צעק מתוכי לצאת. כאילו אמר: "עכשיו. תלחץ על הגז, אל תעצור."
הוא כבר יצא לאור, לשמחתי הרבה. במקביל נוצרה האצה בכתיבה של הספר הנוכחי.
בהתחלה אמרתי לעצמי: אבל אתה כותב קטעים ונושאים שונים, ללא רצף קריאה שוטף.
עניתי: אז מה?
אבל אתה לא באמת סופר.
אז מה?
יש רבים שמדברים וכותבים על מה שאתה כותב.
אז מה?
סיננתי את כל ההתנגדויות, שחררתי את עצמי מהתוצאה, ונתתי למילים לזרום מתודעתי, בלי להיצמד לאיך, מה, מאיפה ולמי.
לפני הרבה זמן הגיעו ילדים מוארים על גבי מרכבות מוארות לתוך ממד זה. ילדים אלה התנדבו ובחרו בנשמתם לרומם את הרטט ולשנות את התדר, על מנת לשאת את האנושות כולה להתעלות ממדית.
ילדים אלה ידעו בליבם שהמשימה תהיה מורכבת ועליהם יהיה לשאת במחיר כבד של בידוד וניכור, שכן, הסביבה אליה הגיעו הייתה דחוסה וממוקדת בתדרים נמוכים של קיום וחומר.
המאפיינים הפנימיים המולדים שלהם היו שמחה, הכלה, בהירות, יציבות והרמוניה המוזנת מבפנים. הם הגיעו עם חותם חזק של אור ואהבה, הנתמך על ידי ישויות אור שאיתן יצרו הסכמה מוקדמת. אלמלא ניזונו מתמיכה זו, היו מתכלים במהרה מעוצמת כוח הדחיסות.
בתחילת דרכם בממד זה, באו להדהד אפשרויות נוספות מאלה שבחרו רוב בני האדם. היו מפוזרים ברחבי הכדור, מתקשרים ביניהם במשואות של אור אנרגטי. אותו חיבור היווה קשר אינטואיטיבי, המחבר כהדהוד שירת הלוויתן, קודים הנישאים במרחבי הזמן על ממדיו. תפקידם, בשלב הבוסרי והבתולי הזה, היה לנטוע זרעי תודעה, לקודד ערוצי ידע ותובנות הרשומות על מצבת נשמתם.
רובם היו מבודדים ומנוכרים.
החברה לא הדהדה באותו תדר והדפה אותם, שכן, זה איים על אזור הנוחות הנסבלת שלה. אותם אלה השתדלו מאוד רק להיות ולעורר השראה. רובם המוחלט, בחווייתם הפיזית, התחרט במהרה על בחירתם לבוא לממד דחוס זה.
לכן, נוצרה ההסכמה טרם בואן של נשמות אלה לחוויית חיים בממד זה עם אותם ישויות אור ומלאכים, לתמוך ולארח חברה לנשמתם הרכה אך הקדומה. רובם בחרו למעט במילים ולהביע את עצמם בדרכים של יצירה, המלמדות ומזכירות את החרוט על נשמתנו, את מהות קיומנו הנצחי, כמעין מספרים סיפור.
הם המתינו בשקט עשרות שנים בסתר, עד לרגע שהבינו שעכשיו, מתוך קריאה פנימית, עליהם להביע עצמם גם במילים.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
