במקום מבוא
תיבות הפנדורה בארכיון
המחזאי, המאהבת והאלמנה הקנאית
“אוי דן! אתה אומר את זה כל כך בחן,
שאז אני לגמרי מתחרפן”
שבע שנות עבודתי במכון ”גנזים” של אגודת הסופרות והסופרים העברים היו מהשנים המעשירות והמרתקות בחיי המקצועיים לאחר שפרשתי מארבעים שנות עבודה בארכיון המדינה. המפגשים שלי עם אנשי הספרות סיפקו לי לעתים קרובות חוויות מעוררות עניין והנאה שלא חוויתי כמותן. איך יכולתי לצפות שתיפול לידיי ההזדמנות לשבת ביום קיץ תל אביבי חם ולח בסלון ביתו מוגף התריסים והקריר של יהושע קנז ולהיות מרותק לדיבורו המהסס, המתנגן בקול חרישי ורך, וליהנות מקסם אישיותו ומצנעתו שובת הלב? או להבדיל אלפי הבדלות, לשהות למחרת במחיצתו של אהוד בן עזר, בן גילו ועירו, ”אם המושבות”, ולספוג את סערת רוחו ואת חיצי הביקורת המושחזים שהוא שולח לכל עבר? באילו תירוץ או אמתלה יכולתי לשבת במחיצתו של נתן זך, זקן המשוררים שנותר בודד בדורו בפסגת השירה העברית, ולהיחשף לשנינותו ולסרקזם העוקצני שלו כלפי עמיתיו ויריביו מהעבר הרחוק? ומנגד, המפגש הרגוע עם בת דורו, השונה כל כך ממנו, שולמית לפיד החיננית; ובמרחק מה מביתה להיבלע במחשכי דירתו של חיים חפר עם חבורת לוחמי פלמ”ח בעשור התשיעי לחייהם, עולצים סביב בקבוק ויסקי המתרוקן במהירות וממשיכים כבעבר, סביב המדורה, לגלגל צ’יזבטים?
החרדה הגדולה של כל ארכיונאי היא שחומר בעל ערך המיועד להפקדה בארכיון ילך בדרך כל שהיא לאבדון. מקרים מעין אלה, שהם בגדר מצבי אל־חזור, מתרחשים לא פעם, ודוגמאות רבות לכך לא חסרות. אחת מהן, מזעזעת ונוגעת ללב במיוחד, התרחשה עוד לפני תקופת עבודתי ב”גנזים”. על כך סיפר לי במאי תיאטרון ידוע כאשר באתי לקבל את ארכיונו – יום אחד, בעיצומן של החזרות בתיאטרון, שח לי הבמאי, התקשר אליו בנו הצעיר של מחזאי שנפטר לא מכבר ובקול חנוק מבכי סיפר לו שאימו השליכה לרחוב את כל כתבי היד של אביו מאחר שגילתה ביניהם מכתבי אהבה ששלחה לו אחת משחקניות התיאטרון. המקרה המדובר אירע בתל אביב, והבמאי, שהיה באותה עת בחיפה, הזעיק שניים מחבריו שנחלצו מייד להציל את הארכיון מכליה ולהעבירו ל”גנזים”. לאחר שהסיפור נודע לי, צלצלתי לאלמנה ושאלתי אותה אם נשארו בידיה עוד כתבי יד של בעלה המנוח, שעדיין לא הפקידה ביד אוהבת ב”גנזים”. לא אומר שהשיחה בינינו הייתה נעימה.
במרבית המקרים הנכונות של הארכיון הציבורי לקלוט את הארכיון האישי של היוצר מתקבלת מצידו בהוקרה ובתודה, ואם כבר נפטר, מצד משפחתו. כך הם יכולים להיות בטוחים שכתבי היד המקוריים, המכתבים, היומנים והרשימות שכתב, וחלקם גם לא פורסמו מעולם, ייפתחו מעתה לעיון הציבור. אך היו גם מקרים שבני המשפחה התקשו מאוד להיפרד מכתבי היד של יקיריהם, ולכן היה צורך לנהל איתם קשר מתמשך בשיחות טלפון ובביקורים בביתם. כשנעתרו לבסוף להוציא אותם מידיהם, אפשר היה להבחין בצער הפרידה שלהם מהכתבים הקרובים לליבם.
מקרה אחד כזה, עצוב במיוחד, נצרב בזיכרוני. אלמנה ערירית של משורר וחוקר ספרות פורה הסכימה ברצון להפקיד את ארכיון בעלה אך ביקשה דחייה של חודשים מספר כדי לארגן ולסדר אותו. חודשים אלה נמשכו לא פחות משלוש שנים! אחרי שסיימה לסדר את הארכיון העשיר, היא התעקשה גם לרשום כל פיסת נייר שנמצאה בו ולהכין קטלוג של מאות הפריטים שהוא הכיל, עבודה שעושים בדרך כלל עובדי הארכיון. ברור היה לי שקשה לה מאוד להיפרד מכתבי היד של בעלה המנוח. כשהגיע מועד ההפקדה, מועד שדחתה פעמים מספר, מצאתי אותה בביתה ממררת בבכי. היא גם התעקשה ללוות, הלוך ושוב, את המובילים שנשאו את תכולת הארכיון. וכאשר הם הוציאו את התיבות האחרונות, היא כמעט התמוטטה בפתח ביתה. דומה היה כאילו ברגע זה חזרה אליה סערת הרגשות שליוותה אותה, אולי, בעת הוצאת גופת בעלה האהוב מביתם.
אך לא כל הפקדות הארכיונים היו מלוות ביגון ובדרמות מסעירות. להפך, ברוב המקרים המפגשים עם היוצרים או עם בני משפחותיהם היו שמחים ונעימים ביותר. הייתה כאן זהות אינטרסים מלאה בין הארכיונאי, המבקש להעשיר את ארכיונו ובין המפקידים, שנטו לקוות שארכיונם יזכה לשמירה טובה ובטוחה ולתנאים אופטימאליים של שימור, מיזוג ומיגון נאותים במשכנו החדש. נוסף לכך, כתבי היד המופקדים בארכיון נועדו להיחשף לחוקרים ולציבור הרחב ובמקרים מסוימים לעלות לאתר הארכיון ולרשתות האינטרנט. כך יגיעו כתבי היד, בלחיצת כפתור, לכל דורש ברחבי תבל.
היו גם אנשי ספרות שנרקמו לי עימם יחסי קרבה ואמון החורגים מקשרים סתמיים בין הארכיונאי למפקיד. אחת מהן הייתה משוררת אצילת נפש, פרטיזנית ידועה שלחמה בנאצים בתקופת השואה והציעה לי לקבל את ארכיונה האישי. נסעתי לקיבוצה המרוחק בגליל ובזכות החוויה המרגשת של המפגש הראשון חזרתי וביקרתי אותה פעמים רבות על אף המרחק וקשיי הנסיעה אליה. כך נקשרה בינינו ידידות אמיצה. בביקורי האחרון בביתה, ביום שמשפחתה וחבריה חגגו לה יום הולדת תשעים, באתי לקבל ממנה את שארית ארכיונה. כשעמדתי לצאת, היא הובילה אותי לחדר השינה שלה ולהפתעתי סגרה את הדלת אחרינו והציגה בפניי כספת קטנה הקבועה בקיר, מוסתרת מאחורי וילון בד מעוטר. לאחר שפתחה את הכספת ואפשרה לי להציץ בחטף בערמת הכתבים השמורים בה, היא הודיעה לי שאינה מוסרת לי אותם כעת. לשם כך, היא אמרה, אצטרך לבוא ולקחת אותם משם לאחר מותה. בדרכי החוצה היא הפקידה בידיי מפתח קטן לכספת וביקשה ממני לא לגלות זאת לאיש. חודשים מספר לאחר מכן הודיעו לי על פטירתה הפתאומית. בבואי לביתה, הוא המה אדם, כמו בחגיגת יום הולדתה. מיהרתי ישר לחדר השינה שלה והסטתי את הווילון המעוטר. דלת המתכת הקטנה הייתה פתוחה לרווחה, והכספת הייתה ריקה. לא שיתפתי בכך איש מבני משפחתה. מי יודע מה היא הסתירה שם בכתביה ששמרה עליהם בסוד? מי לקח אותם, ומה עלה בגורלם?
לא פעם מתפרסמות בתקשורת ידיעות על מכירת כתבי יד במכירות פומביות או בדרכים אחרות, ועולות מעצמן השאלות כיצד כתבים אלה, שעל פי רוב יש להם ערך ארכיוני ומחקרי רב, וגם ערך כספי לא מבוטל, הגיעו לידי המוכרים? במקרים רבים הם הגיעו אליהם בדרכים כשרות, אך יש גם מקרים לא מעטים שכתבי היד פשוט נגנבו או הוצאו בדרכים לא ראויות מידי בעליהם החוקיים. אמחיש זאת רק בשתי דוגמאות. אחת למקרה של גנבה, ואחת לסחר בכתבי יד.
דוגמה אחת – יום אחד קיבלנו בקשה מבמאי טלוויזיה שביקש להגיע לארכיון יחד עם צוות צילום ועם משוררת הידועה בכתיבתה המתירנית, לצורך עריכת כתבה עליה. לבקשת הבמאי הוצאנו צרור מכתבי אהבה לוהטים וארוטיים שהיא כתבה בנעוריה למשורר ידוע, שהיה אז המורה שלה לספרות. מכתביה הנועזים, ששפתיה המרוחות באודם הוטבעו בשוליהם, נשמרו בארכיונו האישי של המשורר, וזה הופקד בגנזים. לפי דרישת המשוררת, כדי לשמור על פרטיותה בשעת הריאיון המצולם התבקש עובד הארכיון שלנו, שהיה אמור לשמור על האוסף בעת הצילומים, לצאת מהחדר. לאחר שצוות הצילום והמשוררת עזבו את הארכיון, גילינו שמספר רב של מכתבים נלקחו מהצרור. פעולה מהירה מצידנו הביאה להשבה מיידית של הגנבה. לטענתה עשתה זאת כדי שמכתביה האינטימיים לא ייחשפו לעיני הציבור. על אף העבירה החמורה שבוצעה, נענינו לבקשתה והסכמנו להימנע להבא מחשיפת מכתביה ללא אישורה.
דוגמה שנייה – עורך כתב עת ספרותי שהקפיד לשמור ברשותו את כתבי היד המקוריים שהתפרסמו בעיתונו, הפקיד אותם במהלך השנים בגנזים. אולם בהגיעו לשיבה טובה הוא התנה את הפקדת שארית ארכיונו בעסקה סיבובית מפתיעה. הוא יסכים להפקיד את שארית ארכיונו, שבו נותרו עוד פריטים יקרי ערך, בתנאי שנחזיר לו צרור מכתבים שכתב לו משורר ספרדי זוכה פרס נובל בספרות. הוא הפקיד אותם בארכיון עוד לפני שהמשורר הנודע זכה בפרס היוקרתי. ברור היה שלמכתבים אלה יש עתה ערך כספי רב. לנו הוא גילה שדרישתו לקבלם חזרה נועדה לממן את כניסתו לדיור מוגן. כלל מקודש אצל ארכיונאים, באשר הם, הוא שאין להחזיר למפקיד תיעוד מקורי שהופקד בארכיון. בעיקר אם המפקיד התחייב במפורש לא לדרוש אותו בחזרה. אך במקרה זה, הן בשל ההתחשבות בבקשתו של העורך הקשיש והן בשל הרצון לזכות ביתרת ארכיונו, נטינו להסכים לדרישתו. אך הלבטים המועטים שעוד היו לנו בקשר לכך נגוזו לאחר שנודע לנו שמכון יוקרתי לספרות בישראל מתכוון לרכוש את האוסף במכירה הפומבית, יהיה מחירו אשר יהיה. בדרך זו קיבלנו את יתרת ארכיונו של העורך. המכתבים שהוחזרו לו, נרכשו והופקדו בארכיון של המכון לספרות ונפתחו לעיון הציבור.
ובאותו עניין אשתף בסוגיה הכאובה של הוצאת חומר ארכיוני שיש לו ערך ספרותי, מחקרי, לאומי והיסטורי, מישראל. על פי חוק הארכיונים תשט”ו־1955:
“פריטים ארכיוניים המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם עניין לחקר העבר, העם, המדינה או החברה או שהם קשורים לזכרם או לפועלם של אנשי שם, לא יוצאו מגבולות המדינה אלא אם ניתן לגנז לעיין בהם, להעתיקם או לצלמם או במקרה והגנז ויתר על סמכותו ואישר את הוצאתם מישראל”.
כלומר לגנז יש סמכות בלעדית לאשר הוצאה של רשומות בעלות ערך מישראל גם אם לא נשארו כאן העתקים של החומר המוצא. כך שהחשש שארכיונים אישיים של יוצרי תרבות ישראלים מובילים וידועי שם יירכשו בידי גורמים מחו”ל ויוצאו מהארץ, קיים. לשמחת שוחרי הספרות בישראל מקרים כאלה היו בודדים. ידוע המאבק הממושך שהצליח בסופו למנוע את הוצאת כתבי היד של פרנץ קפקא מישראל. לעומת זה, מקנן עדיין בליבנו הצער על הגליית ארכיון המשורר יהודה עמיחי אל מעבר לים. יש לציין שארכיון עמיחי הוצא מישראל באופן חוקי לאחר שהתקבל אישור הגנז לכך.
ואי אפשר לחתום פרק זה בלי להעלות מנבכי הזיכרון את המפגשים הרבים והמרתקים שלי עם דן אלמגור, שבהם הוא חזר בו כל פעם מחדש, החליט והתחרט, ושוב החליט והתלבט והתחרט אם להפקיד את ארכיונו ב”גנזים” או בארכיון אחר. במָקָאמָה שהוקראה בערב ההשקה להפקדת חלק מארכיונו האישי ב”גנזים” נכתב כך:
אך עם יקירנו דן אלמגור
היו שיחות ארוכות ופגישות לאין ספור.
הרבה ביקורים מהנים ומרתקים,
בהם הפלגנו יחד לעולמות רחוקים.
אך לא חסרו לדן, אם נהיה גם כנים,
חרטות לבטים ולא מעט פקפוקים.
האם להעביר למכון גנזים
את כל כתבי היד וגם ת'פזמונים?
או רק את כתבי העת ואת כרכי העיתונים?
ומה יעלה בגורל המחזות והכרזות?
דן מתלבט, חושב והוזה,
ממש חומר גלם לעוד מחזה.
עד שבא לך בסוף לזעוק בקול גדול ומתחנן:
אוי דן! דן! דן! למה אתה בעצם מתכוון?
כשאתה אומר לי פעם לא! ופעם כן.
האם זה כן סופי מוחלט?
או רק דיבור של דיפלומט?
ואם הלא הוא רק אולי, אך לא כעת
או שהלא הוא לגמרי בהחלט.
כשאתה אומר לי כן ולא, אני כבר לא יודע.
מבולבל ומשתגע.
אוי דן! אתה אומר את זה כל כך בחן,
שאז אני לגמרי מתחרפן.
כי אם אינך רוצה בכלל בכלל
תגיד: סתלק כבר וחסל!
אמור לי: די! ואל תגזים!
אנ' לא מוסר למכון גנזים
שום עיתונים ופזמונים
ושכח מכל המחזות
ולא תקבל את הכרזות!
אך אם הכן סופי מוחלט
ולא רק נימוסי בלבד
אני דוהר מיד בהול,
אל ביתך, ברחוב משמר הגבול
ומעמיס את כל הארגזים
וטס איתם למכון גנזים.
