הקדמה
רגע של גילוי נאות לפני שאני מספרת את סיפורו של אדם שבעיני רבים מאיתנו היה לרוצח, ואם להיות גלויה עד הסוף – גם אני לא ראיתי בו בתחילה דבר מלבד היותו רוצח בדם קר, אדם כזה שאם נתקלים בו ברחוב, עוברים לצידו השני – כי אף אחד מאיתנו לא היה רוצה להסתכל לו בעיניים ולהיות הקורבן הבא שלו.
אני מודה שכשהגעתי אליו, לא ציפיתי לשמוע את מה שסיפר לי. היה זה סיפור אחר לחלוטין, סיפור של אדם שבור. לא הייתה כל הצדקה למה שעשה, ואני גם לעולם לא אצדיק אותו, אבל אחרי ששמעתי את סיפורו, נשבעתי לעצמי לא לשפוט אף אדם לעולם מבלי להכיר את הרקע האמיתי להתנהגותו.
"יהונתן רנדר נולד ב־1955 ומת ב־2025", אלה המילים היחידות שנחקקו על המצבה שלו. לא "אב טוב" או "בעל אוהב", אפילו לא "רוצח". לא איפה נולד או איפה שירת, רק מתי נולד ומתי מת. אני מניחה שאלה המילים היחידות החקוקות על המצבה כי אי אפשר לתמצת את סיפורו ללוח שיש קטן.
לכן אני כאן.
אני כאן כדי לספר את האמת, כדי לספר את הסיפור של אדם שליבו נשבר. אני מעלה את הכול על הכתב ומפרסמת בפניכם כי זאת הייתה הבקשה האחרונה של יהונתן, ואם יש משהו שלמדתי מיהונתן זה שהבטחות רצוי לקיים, כך היה אומר.
אף פעם לא הבנתי מה במשפט הזה הצליח להעלות חיוך על שפתיו החיוורות, אבל כשהחיוך הזה צץ, העדפתי להסתכל עליו בשקט לפני שהיה נעלם – כי חיוך קטן על פניו של יהונתן היה הדבר הנדיר ביותר שראיתי בחיי.
יהונתן ישב בכלא במשך שלושים שנה על הרצח של אנה רוזנשטיין, אישה שלפי דבריו הייתה אלה למחצה, כזאת שיכולה לכשף כל אחד מאיתנו, ואם יש דבר אחד ויחיד שיהונתן מצטער עליו הוא על מה שקרה ביום האחרון שבו השניים נפגשו.
אני פגשתי את יהונתן לראשונה בחנות שבה עבדתי. המפגש היה אקראי לחלוטין. הנתיך הראשי בלוח החשמל הישן נשרף. במשך שעות מכרנו בחושך מחברות וכלי כתיבה. המזל היה שבחנות הישנה היו מותקנים חלונות גדולים, ואור רב חדר אליה. אהבתי את האווירה הזאת. זה הרגיש לי מעשור אחר.
מאיה, אחראית המשמרת, הזמינה את החשמלאי היחיד שהיה מוכן להגיע מעכשיו לעכשיו. החשמלאי הזה היה יהונתן. לימים, כששאלתי אותו איך הגיע לחנות מהר כל כך, ענה שרבים יודעים שישב בכלא, לא ממהרים לקרוא לו, ולכן היה פנוי בכל פעם שקראנו לו אנחנו.
יהונתן סידר את החשמל בחנות, מאיה שילמה לו, והוא יצא כלא היה. אני מוכרחה להודות שאם הייתי יודעת שיום אחד אספר את הסיפור שלו, הייתי מקדישה תשומת לב רבה יותר לפעם הראשונה שראיתי אותו – אדם זקן שמתקן מדי פעם לוחות חשמל לפרנסתו.
הייתי שמה לב יותר לשערו, שהיה לבן לחלוטין, לגובהו המרשים ולעיניים העייפות שלו, עיניים שאני יודעת עכשיו שהיו מתמלאות בדמעות לפני השינה כששכב לבדו במיטה הצרה שלו. יהונתן מעולם לא הודה בכך, אבל הכריות מלאות הכתמים שלו הסגירו זאת.
הפעם השנייה שראיתי את יהונתן הייתה שבועיים אחרי שסידר אצלנו את החשמל בחנות, שכמובן נפל שוב. מאיה, שהייתה גם במקרה החברה הכי טובה שלי וסידרה לנו לעבוד תמיד יחד במשמרות, התקשרה שוב ליהונתן בתקווה שיהיה פנוי.
הוא הגיע, חגורת כלים כרוכה סביב מותניו. מאיה הובילה אותו לארון החשמל במחסן בדיוק כשנורה נכנסה לחנות, ועל פניה הבעה כעוסה. "לא ייאמן, פשוט לא ייאמן! אמרתי לבעלי עשרות פעמים שצריך לשפץ את החנות ולסדר את החשמל, אבל הוא לא מקשיב, והינה שוב החשמל נפל! מתי הוא ילמד להקשיב לי?"
נורה הייתה תמיד מלודרמטית בכל הנוגע לחנות ולבעלה. היא התלוננה עליו בעקביות בכל פעם שקפצה הנה, אבל אנחנו לא התייחסנו, רק הנהנו בראשינו ונתנּו לה לפרוק את זעמה.
"נורה, אל תדאגי. מאיה עכשיו במחסן עם החשמלאי. הם מסדרים את זה. להכין לך בינתיים כוס תה? בטח קפוא שם בחוץ."
נראה שמזג האוויר הקודר לא הוסיף לאווירה.
"אשמח יקירה, אבל אחרי שמאיה תחזור, כדי שהחנות לא תישאר ללא השגחה," אמרה בנימת כעס בעוד היא סוקרת את המדפים סביבה, בודקת שהסחורה מסודרת בדיוק כפי שאהבה.
אני חייבת לציין כבר עכשיו שאם נורה הייתה באמת מנהלת את החנות הזאת, ולא רק חושבת שהיא מנהלת את החנות הזאת, המקום היה קורס. מעבר להיותה מבוגרת וכעוסה מרבית זמנה, היא גם הייתה חסרת כל חוש עסקי. בעידן הנוכחי, כשהחברות הגדולות מאיימות לסגור חנויות פרטיות כמו זו, זהו מתכון ודאי לכישלון.
האור חזר לפתע וקטע את רצף ההערות של נורה, הערות שכבר הפסקתי לשים לב אליהן. בכל מה שנגע לחנות מאיה הייתה אחראית. אני אהבתי בעיקר למכור. זה נכון שרוב הלקוחות היו אנשים לא קלים, אבל מדי פעם הגיע לחנות מישהו נחמד שבשביל הרגע איתו היה שווה לעבור את כל המשמרת הארוכה הזאת, בין אם זה היה ילד קטן שאמר "תודה", או אדם מבוגר שהתעקש שנשמור את העודף.
יהונתן ומאיה חזרו מהמחסן והתקדמו אל עבר הקופה.
"אני חייב להודות שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. לוח החשמל ישן וצריך להחליף את רוב החיווט בחנות," אמר יהונתן, מתנשף ונאנח. זאת הפעם הראשונה שבה הוא נראה לי מבוגר יותר מגילו האמיתי.
נורה לא חיכתה להזדמנות טובה מזו והחלה להתלונן, "אוי, אני תמיד אומרת לבעלי כמה שהחנות הזאת ישנה ואנחנו צריכים ל..." נורה השתתקה כשמבטה הבחין ביהונתן. היא בחנה אותו בבהלה, מבט חצוף על פניה, חצוף מהרגיל אפילו בשבילה.
מאיה ואני הבחנו במבטה ובאווירה המוזרה שנוצרה בין ארבעתנו, אווירה לא נעימה וכמעט מביכה. מאיה מיהרה לשלם ליהונתן, שנאנח שוב בכבדות ויצא, מדשדש, מהחנות.
נורה גילתה סובלנות יתרה עד שדלת החנות נסגרה מאחוריו. "תגידו לי שתיכן, אתן נורמליות? אתן יודעת מי האיש הזה? אני מבקשת מכן שלא תזמינו אותו הנה, ואם הוא יגיע שוב לחנות, תתקשרו מייד למשטרה. זה ברור?"
נורה התנשמה בכבדות בין מילה למילה כאילו רצה מרתון, ואם זה לא הובן עד עכשיו, הפעם האחרונה שנורה רצה הייתה לפני ארבעים שנה.
הסתכלתי על מאיה, מנסה להבין ממנה איך להגיב. האם זאת בדיחה או שאני אמורה לשתוק? אבל גם מאיה הסתכלה עליי במבט מבולבל. היא, כמוני, לא הכירה את יהונתן יותר מדי.
"נורה, הכול בסדר? את מכירה את החשמלאי?" שאלה אותה מאיה בזמן שהביאה לה כוס מים מהמתקן מאחורי הדלפק.
מאיה הייתה טובה בזה – בלהבין, להכיל, לדבר עם אנשים – אז העדפתי לשתוק. אם אדבר בוודאי אגיד משהו חסר טקט ונורה תפטר אותי, ומי יכול להאשים אותי? או אותה.
"מזהה את הפנים ומכירה את הסיפור של האיש הנורא הזה. אוי, בנות, הוא לא עשה לכן כלום, נכון?" היא הסתכלה עלינו כאילו היינו כבשים לפני שחיטה. "הוא איש נורא שהשתחרר עכשיו מהכלא! כן, כן, מהכלא. הוא רצח את אשתו כי נכנסה להיריון מאיזה רומן שהיה לה עם האח שלו. הוא איש רע ונורא. אל תיתנו לו להיכנס לחנות הזאת שוב!"
אני חייבת לציין בפניכם כבר עכשיו שיהונתן מעולם לא היה נשוי, ואנה, הבחורה שמתה, לא נכנסה להיריון משום רומן שהיה לה. אלה היו שמועות בלבד. שמועות כאלה הסתובבו בכל רחבי היישוב הקטן שלנו. השמועות הגיעו לממדים מופרכים – שמועות על אלימות מילולית, מכות במשפחה, אפילו אונס – דברים שלא קרו מעולם.
נכון, קל לחשוב כך, שמישהו יושב בכלא על הרצח של בת זוגו. נראה שהיה שם משהו לא בסדר, בוודאי לא הסתדרו או שהייתה שם בגידה נוראית, הרי מישהי נרצחה!
נורה סוף־סוף הלכה אחרי שעה שבה פיזרה שקרים באוזנינו על יהונתן. נורה חשבה שהיא מכירה אותו כאילו היה השכן שלה בילדותו, אבל היא לא הכירה אותו באמת. אף אחד לא הכיר אותו באמת, גם לא אני.
שתי הפגישות הקצרות האלה בחנות לא גרמו לי להתעניין יותר מדי ביהונתן או בסיפור המופרך שנורה סיפרה עליו. הסיבה היחידה שבגללה פניתי אל יהונתן הייתה בכלל בגלל אדם.
אדם היה המורה שלי לספרות בתיכון. הוא היה הראשון שגילה לי את העולם הזה של הספרים ושל הכתיבה. רוב הספרים שאי פעם קראתי היו ספרים שהוא הביא לי. מעולם לא ידעתי שאפשר להתאהב בספר עד שהוא הניח בידיי את הספר הנכון.
את אדם פגשתי רק כמה ימים אחרי הפעם האחרונה שראיתי את יהונתן בחנות. מאיה ואני סגרנו את החנות מוקדם בגלל הגשם החזק שלא אפשר לאף אחד להסתובב ברחובות הצרים והחשוכים. רצנו בין הטיפות הכבדות עד שהגענו לבית הקפה השכונתי כשאנחנו רטובות ממים בעוד אנו צוחקות צחוק מתגלגל שמשך אלינו כמה מבטים.
"אני הולכת להגיד שלום לדן, תתפסי לנו שולחן?"
מאיה ניערה את שערה הקצר ורצה אל אותה דלת ששלט המאיים שהכניסה לעובדים בלבד היה מקובע עליה. למצוא שולחן לא היה קשה במיוחד. אנשים כנראה העדיפו להישאר בבית במזג האוויר הזה.
"אוריאן!" קול מוכר קרא בשמי.
נדרשו לי כמה רגעים עד שעיניי פגשו את אדם. הוא חייך לעברי חיוך לא מובן, אם בשל המראה שלי או מתוך אדיבות. חיוך קטן לעברו ונפנוף לא הספיקו כדי לרצות אותו כשניסיתי להמשיך הלאה.
"חכי רגע, בואי שבי איתי," הוא התעקש וסימן לי בידו על הכיסא שמולו.
"מר לוי, מה אני יכולה לעשות למענך?"
"בבקשה, אני כבר לא המורה שלך. את יכולה לקרוא לי אדם."
קולו היה שקט, כמו עיניו הטובות. אדם היה המורה האהוב עליי. הוא לא התעסק בבעיות משמעת או באיחורים של תלמידים. הוא לימד כי הוא אהב את המקצוע. נכון שחלם להיות סופר רבי־מכר, אבל עולם הביקורות האכזר קטל את ספרו הראשון, אז הוא החליט להעביר את חייו בלימוד הדור הצעיר.
"בדיוק דיברתי עלייך לפני כמה ימים עם אשתי. היא סיפרה לי שנתקלה בך כשקנתה כמה דברים בחנות של מיץ' הזקן. הזכירה שאת עובדת שם. הצטערתי לשמוע שאת עדיין כאן. מכל התלמידים שעברו אצלי האמנתי שלפחות את תמשיכי לאוניברסיטה."
אכזבה קלה נשמעה בקולו וצביטה קטנה הורגשה בלב שלי. אדם לא היה הראשון או האחרון שהעיר לי על כך שבחרתי לא ללמוד באוניברסיטה. כל אחד שהרגיש מספיק קרוב אליי או מספיק חטטן ניסה לעצב לי את העתיד במשפטים כמו "כמה פוטנציאל, לא חבל?" או "עכשיו זה הזמן ללמוד, את לא חושבת? אחרי החתונה והילדים לא יהיה לך זמן לזה!"
אדם הרים את ידו מהשולחן ונפנף מול עיניי באצבעות פתוחות כאילו ראה את המחשבות שמתרוצצות במוחי וניסה לנקות אותן ממני.
"מעולם לא הסתרתי מפניך את המצב שלי. אני מעדיפה להישאר כאן ולעזור לאימא שלי. גם אם אלך ללמוד, מי כמוך יודע כמה זה יקר ו..."
הוא הרים שוב את ידו, הפעם רק מעט גבוה יותר מהשולחן, ואז שלח אותה לתוך תיק העור החום שלו שהיה זרוק על הכיסא לצידו. אחרי כמה שניות של חיפושים הוא הוציא משם דף מקומט והגיש לי אותו.
זה היה פלאייר צבעוני מלא מידע, אבל את העיקר אי אפשר היה לפספס. "תחרות כתיבה?" שאלתי, חיוך עלה על שפתיי ללא כוונה. לא כתבתי מאז התיכון, כשהייתי צריכה להגיש עבודות לשיעור של אדם.
"אם אני זוכר נכון, ואני בטוח שאני זוכר נכון, יש לך כישרון לא רע. את רק צריכה למצוא את הסיפור הנכון לשלוח להם – ולזכות במלגה!"
"תודה על המחשבה, אבל אני לא טובה בזה. אני לא מתעסקת בזה, אני לא..." ניסיתי להתחמק מהשיחה, מביטה לאחור אל דלת המטבח, מחפשת את מאיה שתבוא להציל אותי ממתן הסברים, או יותר נכון – תירוצים.
"את כן," אמר בטון שקט ורגוע בזמן שהעביר את מבטו ממני אל כוס הקפה שלו.
"לא כתבתי כבר תקופה. אין לי מוזה לכתוב. איך אפשר בכלל למצוא מוזה בעולם חסר הרגש הזה? בכיתה זה היה קל, היה נושא, כיוון, דרך ללכת בה. לא כתבתי מאז. אני גם לא מעוניינת לכתוב יותר. אני פשוט לא יודעת, זה לא בשבילי."
לעזאזל. לא ידעתי שאפשר לגמגם בקלות כל כך. קימטתי את הדף, אבל שמתי לב רק אחרי כמה רגעים שהדף הפך לכדור בין אצבעותיי.
"מר לוי, מה שלומך?" סוף־סוף מאיה קטעה את השיחה בינינו.
קמתי במהירות בזמן שהם דיברו זה עם זה בנימוס לא מובן. מאיה לא חיבבה את אדם, בלשון המעטה, כשלמדנו אצלו.
"היה נחמד לפגוש אתכן בנות, ואוריאן..." הוא הרים גבה אחת לעברי ובחן את המבט המבוהל שלי, "מוזה יכולה להגיע מכל כיוון בעולם. יש עוד מיליוני סיפורים שלא סופרו."
