כוכבים
אחותי בתיה התחילה להיעלם
אחותי בתיה התחילה להיעלם כשהייתי בן תשע בערך. בהתחלה לא ייחסנו לזה חשיבות כי כל החלקים המרכזיים שלה עוד היו שם, רק חור קטן בצד של הראש, באזור של הרקה שהיה סגור אם נגעת בו באצבעות, וחלק מיד שמאל שלפעמים יכלה לדגדג אותך בהפתעה גם אם השרוול לא זז. כששאלתי את אבא על זה הוא רק אמר, "זה בטיפול", או "אל תדאג", או "די, מספיק", או "לך מכאן", ואי אפשר היה להוציא ממנו עוד הסברים. אמא הסבירה שזו תופעה חולפת של גיל ההתבגרות ושהכול צפוי לחזור לעצמו תוך כמה חודשים. אני לא יודע מאיפה היא לקחה את זה. שום רופא של קופת חולים לא היה אומר לה משהו כזה. אולי היא הלכה לשלווה המגדת עתידות מקומה שלישית. זה נשמע כמו משהו ששלווה היתה יכולה להגיד. בכל מקרה, עד כמה שזה נשמע מוזר, זה לא הפריע לי במיוחד. האמנתי לאמא שלי. ואם מישהו מהחברים שלי אמר "לאחותך חסרה יד", חייכתי אליו כמו טמבל ואמרתי, "זה יחזור״.
זאת היתה גם השנה שהאח הקטן שלי יואב נולד אז ההורים שלי פחות התרגשו מכל מה שהיה מסביב. הוא לא ישן בלילה וצרח הרבה. המיטה שלו היתה בחדר של ההורים שלי אבל כל ערב אבא הוציא אותה לסלון ואז אמא החזירה אותה. אני לא חושב שזה עזר ליואב הקטן לישון, אבל אבא שלי אמר לי שחשוב שביום הוא יהיה ערני.
כל זה לא הפריע לי להמשיך לנסות ולדבר עם אבא על בתיה, רק שהיה צריך לחכות שהוא יהיה במצב רוח מתאים. הבעיה היתה שכשהוא חזר כל יום מאוחר, הוא הלך לישון עד שאמא קראה לו לארוחת ערב. כשאבא נח, הוא סגר את הדלת של חדר השינה וגם נעל אותה בסגר־ביטחון, כי אסור היה להפריע. אני זוכר את היום שראיתי בפעם הראשונה את הסגר הזה שהיה עשוי מלולאת מתכת וממה שנראה כמו מפתח ברזל. המפתח הושחל ללולאה בצורה כזאת שאי אפשר פשוט להרים ולהוציא אותו. היה שם איזשהו תכסיס.
בכל מקרה, תוך כמה חודשים פחות או יותר, אמא שלי ואבא שלי החליטו לגור בנפרד. לא להתגרש — כי דבר כזה לא עושים בשכונה שלנו, אבל לנסות לגור בבתים שונים ולראות אם הם מרגישים יותר טוב. אחותי בתיה עברה לגור עם אבא שלי כי זו היתה ההחלטה. לפני שהיא עזבה, הלכנו לחורשה ונעמדנו ליד העץ שבתיה הראתה לי פעם שאפשר להיכנס לתוכו עם שתי הרגליים. כשהיא היתה קטנה היתה עומדת בתוכו שעות ומרגישה שהיא חלק מהטבע (אני זוכר ששאלתי אותה למה זה חשוב להיות חלק מהטבע, והיא אמרה, "ככה"). לעץ הזה יש מיץ ורוד שיוצא מהגזע. בכל פעם בתיה הסבירה לי מחדש שלא לשתות מהמיץ. היא גם אמרה שהיא שתתה פעם, והיה לזה טעם חמוץ.
ההמשך של מה שקרה הגיע אליי חתיכות־חתיכות כי היינו נפגשים עם בתיה ועם אבא פעם בחודש, או פעם בחודשיים, כי אבא עבר לגור בדרום הארץ במקום שנקרא שיטים. הבנתי שהיתה לאחותי בעיה עם העין. ככה לפחות זה התחיל. היא יכלה לראות רגיל אבל את העין עצמה בקושי ראו מבחוץ, כאילו בִּפנים יש לה פצע, וזה ממש הפריע לה כי היא רצתה שידעו אם היא מסתכלת לכיוון שלך או לא. בהתחלה היא השתמשה בטישו לכסות את העין אבל זה היה מעצבן להחזיק אותו כל היום, והנייר דבק שהיא השתמשה בו התחלק. אחר כך היא הפסיקה להגיע לבית ספר כי הרבה ילדים לא הבינו שחלק מהגוף ומהפנים שלה בלתי נראים. חלק חשבו שהיא רוח רפאים וחלק לא היו זהירים מספיק ונגעו בה בטעות. לי וליואב, שהיה כבר כמעט בן שנה וחצי, לא היה אכפת מזה. היינו מתאבקים איתה כרגיל וצוחקים, ויואב, במיוחד, היה נוגע בכל האזורים הבלתי נראים שלה, שעכשיו כללו חלק מהגב ורגל אחת מלמטה ועד הברך, וגם אחת מהאוזניים, אבל היא שמעה כרגיל, היא אמרה.
פעם אחת הייתי צריך ממש להחזיק את הידיים של יואב כי הוא כל כך התרגש שהוא תלש את השיער הבלתי נראה של בתיה. כששכבתי על הרצפה וחיבקתי אותו, הרגשתי את השיער מפוזר מתחתיי וחשבתי לעצמי אם יכול להיות שלשיער בלתי נראה יש צבע שונה. אני זוכר שבדרך חזרה הביתה שאלתי את יואב מה הצבע של השיער של בתיה, והוא אמר, "ירוק."
באותו זמן התחילה לי המחשבה שהמצב של אחותי יכול להיות מדבק, ושאולי אם נשחק איתה נהפוך גם אנחנו לבלתי נראים. ניסיתי להרחיק את המחשבה הזאת ולהחביא אותה בתוכי ולא דיברתי על זה עם אף אחד, אבל המחשבה לא השתתקה. כל היום הייתי מדמיין את עצמי מדלג בין בתים, כמו ספיידרמן בלתי נראה, או הופך להיות חבר דמיוני של כל מיני ילדים, שהם יכולים לקרוא לו והוא מביא להם מה שהם רוצים, כמו הג'יני מאלדין, או סנטה קלאוס. כל הזמן אמרתי לעצמי: אם תדבר על זה עם מישהו, איזה רופא עוד ירצה להכניס את בתיה לבית חולים, ולוודא שהיא לא מדבקת, ואז היא תצטרך לישון שם בבית חולים, במקום להיות בבית עם אבא. הכרחתי את עצמי לא לדבר על זה ורק פעם אחת שאלתי את אמא שלי מה היא רוצה שאני אביא לה לחג המולד.
יום אחד, קצת לפני היום־הולדת שלי לפני שנה, שמתי לב פתאום שליואב יש קו בשיער שלא היה קודם, מין פס שהפריד בין רוב השיער המתולתל שלו שישב בצד ימין, וחתיכה שישבה בצד שמאל. נגעתי בקו הלבן הזה והרגשתי דקירות של שיער שהיה שם אבל אי אפשר היה לראות אותו. באותו יום הסתכלתי על עצמי טוב־טוב בראי במקלחת. שום דבר לא היה חסר. גם על הגב הסתכלתי בעזרת המראה העגולה הקטנה. התלבטתי למי להגיד על השיער של יואב. לא לאמא, חשבתי, היא רק תתייעץ עוד פעם עם שלווה המגדת עתידות, שתגיד לה שזה שום דבר, או שהיא תשלח אותה עוד פעם להתפלל בכותל. עם אבא לא דיברתי על דברים כאלה. אז חיכיתי לביקור הבא בשיטים וכשאבא יצא למטבח לשטוף כלים (היה לו שם סגר ביטחון שהוא סגר כששמע רדיו) ניגשתי אל בתיה וסיפרתי לה על הקו בשיער של יואב.
"אני יודעת," היא אמרה, "ראיתי את זה גם כן. אבל לא רציתי להגיד לך שום דבר כדי לא להעציב אותך."
"זה לא מעציב אותי," אמרתי, "זה פשוט —"
"פשוט מה?"
"זה פשוט מדהים שהולך להיות לנו אח בלתי נראה... תחשבי על כל הדברים שאת והוא תוכלו לעשות ביחד. תוכלו להתחמק מאנשים בלי שיראו אתכם, ולקחת דברים מהסופר בלי לשלם — הכול. אני אוכל לעזור לכם, כמו העוזר של ספיידרמן."
בתיה הסתכלה עליי וצחקה, אבל היה משהו מקולקל בצחוק שלה. הוא היה צרוד כזה.
"שמת לב שהלחי שלי התחילה להיעלם, מתחת לעין?" היא אמרה.
נגעתי לה בלחי. "מהצד הזה היא מרגישה לגמרי בסדר. החתן שלך לא ירגיש בהבדל."
"מספיק!" היא חייכה. "אל תהיה טמבל!"
היד החמה שלה כיסתה את שלי. ידעתי את זה בוודאות.
***
כולכם בטח שמעתם את הסיפור של מה שקרה אחר כך. הבריחה של יואב ובתיה והמרדף אחרי בתיה שאומרים שכמעט כל המשטרה לקחה בו חלק. הסיפור הזה מפורסם לפחות כמו הסיפור על ארבעת הילדים שנקלעו לג'ונגל בקולומביה והצליחו לשרוד לבדם. אבל גם בסיפור ההוא לא כל הפרטים שלמים. מה הילדים הקולומביאנים האלה בדיוק אכלו בג'ונגל? איך התינוק שהיה רגיל לחלב עבר למזון מוצק? ואיך הם שמרו על שקט בלילה? ככה גם לגבי הסיפור של בתיה ושל יואב, יש חלקים שאף אחד לא יודע. למשל, כולם יודעים שיואב נמצא בסופרמרקט אחרי שאנשים שמעו את הבכי שלו וראו שקית במבה זזה ומרשרשת, אבל אף אחד לא יודע למה בתיה השאירה אותו שם. ואחרי שבתיה נתפסה על ידי השב"כ, אף אחד לא יודע מה קרה לה. אנשים בטוחים שהיא בבית סוהר, אבל איך אפשר לכלוא מישהו בלתי נראה? שלווה המגדת עתידות אמרה לי שזה סוד מדינה, אבל זה גורם לי לחשוב שהיא בטוח לא יודעת.
אני למשל יודע למה בתיה ויואב ברחו מהבית. אבא רצה לקחת אליו את יואב לשיטים ובתיה פחדה שבגן החדש הילדים יחשבו שיואב הוא רוח רפאים.
אני גם יודע איפה יואב ובתיה היו בלילה הראשון, הלילה שבו כל הסירנות עשו רעש ושהראו את התמונה של בתיה ויואב בפינה של הטלוויזיה, ושהמצלמה התקרבה מאוד לפרצוף של אבא כשהוא דיבר בטלוויזיה וראו שהוא לא התגלח. באותו לילה בתיה ויואב היו בחורשה שלנו וישנו בתוך העץ עם המיץ האדום. מצאתי ליד העץ את המוצץ הקטן של יואב, וטישו של בתיה שכל הכיסים שלה תמיד מלאים טישואים. תמיד היינו צוחקים שזה מגעיל שהיא משתמשת בטישואים הישנים. אני חושב שעד היום בתיה חוזרת לשם מדי פעם לנוח, כשהיא מתפנה מהמשימות הסודיות שהשב"כ נותן לה. לפעמים כשאני יוצא לחורשה ונוגע בגזע של העץ, אחרי שאני מוודא שאין אף אחד, אני שומע את הנשימות שלה.
