מרץ 1990. ממשלת האחדות הלאומית בהובלת שתי התנועות הפוליטיות הגדולות, תנועת הליכוד ותנועת העבודה, נופלת בהצבעת אי אמון.
כל המערכת הפוליטית נקלעה לסחרחורת. תוך זמן קצר היה ברור שהמפלגה שתצליח להקים ממשלה חדשה תהיה זו שתוכל טוב יותר לפתות חברי כנסת מהמחנה הנגדי למעול באמון ציבור בוחריהם ולחצות את הקווים אל חיקה, תמורת כמובן, פיתויים אישיים: ה"כלנתריזם". ואז, אכן, ה"כלנתריזם" החל להשתולל והמריא מעלה. הציבור מאס בשיטה הפוליטית ותבע לשנותה. הביקורת הציבורית לא כוונה כלפי אישים. היא כוונה בעיקר כלפי עצם השיטה הדמוקרטית שנהגה בישראל, שאפשרה תופעות משפילות והכרעות מסוג זה.
באותה תקופה כיהן אוריאל לין בתפקיד יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט. היה ברור לכל חברי הועדה, כי מוטלת עליהם האחריות לשינוי השיטה הפוליטית. ואכן יצאו מתחת ידה של הועדה מספר רב של שינויים. הועבר חוק המפלגות; נקבע שהפלת ממשלה יכולה להיעשות רק ברוב מוחלט של חברי הכנסת; הועבר חוק יסוד הממשלה הרחב והמחודש שכלל גם את רכיב הבחירה הישירה לראשות הממשלה; הוטלה החובה לחשוף הסכמים קואליציוניים בכתובים קודם יום הבחירות; אחוז החסימה, שאפשר הקמת סיעות יחיד בכנסת, הועלה; וכן הועברו חוקי היסוד של זכויות האדם: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק.
אבל, בעיית היסוד של השיטה הפוליטית שלנו נותרה בעינה: שיטת הבחירות היחסית הכלל ארצית. כל מפלגה, העוברת את אחוז החסימה, מקבלת ייצוג ישיר בכנסת בצורת סיעה בהתאם לחלקה היחסי מתוך כלל ציבור המצביעים, למפלגות שחצו את אחוז החסימה.
בשנים 2019, 2020 וגם אל תוך 2021 אנו במשבר פוליטי חסר תקדים חדש: אי יכולת להקים ממשלה יציבה וסיבובי בחירות בלתי פוסקים.
ובכן, להיכן מובילה אותנו השיטה הפוליטית הנוהגת בישראל כיום?
כל מי שרוצה להבין טוב יותר את שיטתנו הפוליטית, כיצד לחצים מעקמים עקרונות ומה עומד באמת מאחורי החקיקה: מרצים ותלמידים במדעי המדינה, משפטנים, שופטים, חברי כנסת וכל אלה שעיסוקם בפוליטיקה, או רוצים להבינה, חייבים בקריאת ספר זה.