ביום גשום אחד, בטרמפיאדה מלאת רוחות בגבעות בנימין, מרים פוגשת את עברי. שניהם בשנת התיכון האחרונה שלהם, היא בת אולפנה מירושלים האריסטוקרטית והוא תלמיד ישיבה תיכונית, בן היישוב עלי. האופק פתוח, האוויר מתוק, בשולי הכבישים צומחים עשבים ירוקים, וסיפור אהבה חדש מתחיל להתרקם.


"את נשמה גבוהה, מרים," אומר לה עברי אחרי פגישה לילית ארוכה ברחובות ירושלים, ומרים מביטה בו ויודעת שעברי, זה עם הג'ינס, הכיפה וחולצת הפלנל, הולך ונהיה עברי אהובה. עברי בעלה. עברי שאיתו תצא למסע של חיים מלאי משמעות ותום ויופי. עברי הקצין הרגיש והאידיאליסט, עברי שיום אחד יֵצא למלחמה ולא ישוב.


עברי, אהובי מגולל בגוף ראשון, במילותיה הצלולות והפשוטות של מרים, את סיפור האהבה שלה ושל עברי. היא פותחת לנו צוהר פנימה ומספרת על הרצון להמשיך לאחוז במה שאינו ועל התחושה שהאהבה באמת עודנה כאן, נושמת ונוכחת. בפירוט ובלי להסתיר דבר, מרים מתארת את היש ואת האין, את המסירות ואת הכאב, את הרוחניות ואת היום־יום התמים של זוג שבונה בית ומתגייס בלב ובנפש לצבא, למדינה ולעם. ביחד.


דרך סיפור האהבה ובניית הבית נחשפת דמותו הייחודית של עברי, ומבין הדפים נשמע קולו. והקול הזה, קול שהוא לגמרי שלו, הוא גם קול של דור. מנגינת חייהם של צעירים רבים שהבינו, ועודם מבינים, שהפעם תורם. הפעם זה עליהם. הפעם כתפיהם הן שצריכות להחזיק את מגש הכסף. מלאי תשוקה לחיים, הם יוצאים אל האש ללא היסוס, מתוך אמונה גדולה במקום הזה ובמה שהוא ראוי להיות.


מרים דיקשטיין, ילידת 2003, אלמנתו של עברי, משרתת כקצינה בצה״ל.