עבודתו של ויקטור טרנר (1920-1983) השפיעה בצורה עמוקה על תחומי דעת רבים במדעי החברה והרוח, במיוחד בתחומי האנתרופולוגיה ולימודי הדתות. טרנר היה אחד החברים המובילים בתנועה האתנוגרפית הטרנס-אטלנטית לאנתרופולוגיה סמלית, והוא אחראי – יחד עם אנתרופולוגים ספורים אחרים – לשינוי דרמטי בהתייחסות של האנתרופולוגיה לחקר הדת; הוא תרם לשינוי שהזיח את הדיסציפלינה מהתבוננות חברתית יובשנית על תופעות דתיות אל עבר מבט הומניסטי שהפיח חיים במעשה הדתי.
בשנים 1950-1954 ערך טרנר עבודת שדה בקרב הנדמבו. הוא נטל חלק בחיי היומיום שלהם ולמד ממקור ראשון את הפרקטיקות החברתיות, הכלכליות, הפוליטיות והדתיות לפי המונחים ששימשו את דוברי הנדמבו. ניסיון זה הניב סדרה של כתבים, אשר המפורסם שבהם הוא התהליך הטקסי (1969).
בספר זה, המרכז את עיקר דיונו של טרנר ב"טקסי מעבר", הוא מרחיב את המסגרת האנליטית של ואן גנפ, שלפיה ההתנהלות הטקסית מורכבת מתהליך בן שלושה שלבים: התנתקות משטף הפעילויות היומיומיות; מעבר דרך מצב לימינלי אל עולם טקסי – המרוחק מהמושגים היומיומיים של חלל וזמן – שבמסגרתו זוכים המבנים היומיומיים של החיים לפיתוח ולקריאת תגר כאחד; וכניסה מחדש אל עולם היומיום. בשלב הלימינלי מתרחשת הדרמה החשובה מכול, זו הנוגעת בנורמות היומיומיות באמצעות ביצוע של פעולות חתרניות מבחינה חברתית והופכיות מבחינה טקסית. אי לכך, נקודת המוצא של טרנר שוללת מכול וכול את אחת המוסכמות המרכזיות הדומיננטית באנתרופולוגיה החברתית-תרבותית בכלל, ובפרט באנתרופולוגיה הבריטית אשר על ברכיה התחנך – הכוונה להנחה בדבר אופיים הצייתני של בני האדם.
אחד ממושגי המפתח הקשורים לשלב השני (הלימינליות) ואשר סיפק תובנות רבות בניתוח האנתרופולוגי היה הקומיוניטס – אותה תחושת אחווה המשתררת בין אלו העוברים את טקס המעבר. מושג זה הצית את הדמיון, אך גם עורר חילוקי דעות נוקבים לגבי עצם האפשרות להיווצרותה של תחושת אחווה מבטלת-היררכיות בין בני אדם… האם חוויות דתיות יכולות ליצור, ולו לרגע, שותפות ושוויון בין אלו החולקים אותה?
לספר מצורפת הקדמה על ויקטור טרנר מאת ד"ר אנדרה לוי.