חיים יפים
התאומים נולדו בקיץ. השדיים שלי לא הצליחו להידחס לשום חולצה, גם אם קראו אותם לסדר. לחצו והצטופפו גם אם ניסיתי להעמיד אותם במסדר אחד אחד. לא הצלחתי למצוא נוסחה הנדסית ו/או פיזיקלית שתגרום למוטציות המפלצתיות האלה להיעלם מאחורי פרגוד. גם האיבר שפעם היה הבטן שלי עבר הסבה. למשך תשעה חודשים פלשו לתוכה שני חתלתולים מתוקים, שבשלב מוקדם לא עוררו כל חשד בדבר כוונותיהם לעתיד הלא רחוק. אלה הכי מסוכנים, שכן תוך זמן קצר, כמו בסרט הנוסע השמיני, התברר שמדובר בצמד היפופוטמים מדושני עונג שלרעבונם לא היה גבול. בעודם מפתחים פיגורות של מתאגרפים בסגנון רוקי בלבואה, וצומחים לגובה של גור ג'ירפה ממוצע, הם דאגו היטב לתזונתם ולעסו אותי מבפנים. הכרס, שבעבר הייתה קרובה אליי יחסית, תקשרה איתי בשלב הזה של ההיריון רק בעזרת שליחים. כפות ידיי הארוכות לא היו מסוגלות להגיע אל קצותיה – ונורא גירד לי שם. הבטן התנפחה וקיבלה ממדים של מצופי הצלה שהיו אמורים להושיע את הטיטניק. וכולנו יודעים איך זה נגמר.
סוף סוף הגיע היום שהאמפטי ודאמפטי יעברו דירה אל העולם האכזר. וטוב שכך, כי כמה אפשר כבר. הבעיה הייתה שהשכונה הקודמת שבה היה מצוי מעונם הרשמי נותרה עזובה כמו אחרי הפגזה. על כל הבניינים נתלו סמרטוטים לבנים כסימן לכניעה, כמו מפרשי הרפסודה המרוטים של רובינזון קרוזו אחרי חודשים רבים במים סוערים. שלא לדבר על האסדה עצמה, העשויה חביות בירה שנאספו בערמת הזבל באוקטוברפסט האחרון. הללו חוברו להן יחדיו ונקשרו בעליל בידיים שאינן מיומנות במלאכה.
הייתי מאוד רוצה לתאר את עצמי באותה עת כמו דמבו בסרט המצויר, אבל אין סיכוי שהייתי נוסקת בשום תנאי. מתגלגלת – כן. כי הייתי עגולה מכל הכיוונים. אפילו השיער, הריסים והאצבעות שלי היו עגולים.
הגרוויטציה, המנוולת הזאתי, תפסה את העטינים שלי, חיברה להם משקולות והפכה אותם לשמיכת פוך שהחביאה את כל קדמת גופי. לאמור, משכנן של הג'ירפות. קיץ אצלנו. הלחות התחילה בהכי חזק שלה, ואז התגברה. מעיינות איתן הפיקו פלגי זעה שקלחו משני צידי חזי. היובלים שחרצו שזרמו בשצף קצף על עורי דגדגו והטריפו אותי ולא הייתה לי דרך להתגבר על התחושה המציקה. מאווררים הקיפו אותי מכל עבר, אבל השומנים הרוטטים השיבו להם בבוז מלגלג. לא היה מה שיספוג את כמויות הנוזלים שנבעו בחמסינים והלחות הישראליים, שכן על יד שמאל לבשתי תינוק קל יותר מזה שנשאתי ביד ימין – היד החזקה יותר.
בפינת החדר הפנימי – שקיבל על עצמו לארח את הקטנטנים – ניצבה כורסת נדנדה מפנקת, בעלת משענות רכות לידיים. לאחר שגרפתי את התינוקות – כבר פיתחתי תרגולת – ניגשתי לכורסה, ורק קצה מקצהו של ישבני המפואר הספקתי להניח על המושב. זאת מכיוון שהשתמשתי בנדנדה כמעין תחנת ביניים כדי לארגן את התינוקות לארוחה. כשהשענתי את הטוסיקים המתוקים שלהם על כפות ידי – הילד הכבד על כף ידי החזקה – נוצר מעין דלתון שהשפיץ העליון שלו היה ראשי. כפות רגליי היו הקצה התחתון של הדלתון וברכיי היו הקצוות הצדדיים של הדלתון שאני מנסה לצייר בדמיונכם. נו, תתאמצו קצת. רכנתי קדימה עם התינוקות בירכיים מפושקות, כשכל אחד על הזרוע הפרטית שלו, כדי לכוון אותם אל הפטמות. די מוקדם הבנתי שאין מצב שאניק אותם אחד אחרי השני, כי אז יצא שכל היום אני ערומה והם חולבים אותי. לא בא בחשבון. זו הסיבה שאני מאכילה ביחד. תוך כדי ריכוז אטומי בזוויות ההרמה של הילדים, וכיוון הנפת השפתיים שלהם לפטמה הנכונה, הרעבתן מהשניים כבר הניע בראשו באטרף ימינה ושמאלה, אף שהיו עדיין נמוך ורחוק מהמקור שבו ניתן לשבור שבר. ברגע שלקחתי תנופה להרים אותם חש לועו הפעור של הקטנצ'יק בסנטרו של אחיו. לתדהמתי ננעלו השפתיים הזעירות על הסנטר התאום, נדבקו אליו כמו זרוע של תמנון וינקו אותו בתאווה. מה אומר. הצלילים שהשמיע לא היו מביישים גם את מגי סימפסון והמוצץ המיתולוגי. ניסיתי לקדם את התהליך, אבל לא ניתן היה להפריד ביניהם. בכל זאת נורא כאב לי הגב, והילדים היו ממש תלויים על בלימה, ורעבים כמובן. לא יודעת איך אבל בסופו של דבר נפרם הפלונטר איכשהו, וכל תינוק התחבר לצינור ההזנה שלו. בשנייה שאחד הילדים החל לינוק הפחד שלי נרגע. "זהו", הרהרתי, "אסון כבר לא יקרה, הם לא יפלו לרצפה". אבל בשנייה שהשני הפעיל את רפלקס המציצה על הפטמה שלי, התנפלה עליי אורגזמה שלא חוויתי מימיי. לא בעוצמתה. לא בהווייתה. לא בכלל. לא מאז. ולא לאחר מכן.
גופי רטט ורטט כמו לא יירגע לנצח. קצוות בהונותיי, ריסיי וציפורניי חוו עונג שלא יכולתי לדמיין אפילו בחלומותיי הרטובים ביותר. נותרתי משענת ליצורים המיוחדים הללו שאין בינם לבין סקס כלום ושום דבר. כמו שנדהמתי מביקור המלכה המתוקה שבאה עליי ללא הקדמות, כך התאכזבתי שבחרה להיפרד ממני. גופי ואני היינו מרוצים עד כלות והחלטנו להיפגש שוב עם האורחת הבלתי קרואה בהמשך.
כמו שכתוב בספר, צריך להאכיל כל שלוש שעות. אז האכלתי. כל שלוש וחצי. אימא מרעיבה. את הילדים ואת עצמה. הראש שלי עבד על טורים גבוהים. על לחץ הדם אני לא מדברת. לא רוצה לסמוך על המזל. ובטח שאין מצב שהותרתי פתח לקטסטרופה נוסח יניקת הסנטר. בשלב של צרחות חששתי שמא השכנים יזעיקו את המועצה לשלום הילד. ולמרות שהילדים צורחים באופן קבוע, אני מתארגנת לנופש. קשה באימונים, קל בקרב, אמרתי לעצמי. התוכנית מתקתקת כמו שעון שווייצרי. גרפתי אותם מהעריסות, ניגשתי לכורסה והתיישבתי, ובשימת לב מנעתי תקלות טכניות. תוכנית הזהירות בדרכים השתלמה מאוד. הנחתי ביעילות של גשש בדואי את התינוק הראשון אל הפטמה, וטאק הוא התחבר. קירבתי את השני, ולא היו לו עכבות. אדוות קטנות הלכו והתרחבו ויחד איתן גופי רוטט ושמח.
זו הייתה נקודת אל חזור.
תמיד הייתי אדם ששמח בחלקו. גם היה לי טוב. משפחה נהדרת, פרנסה טובה. לא היו לי פנטזיות שהשתוקקתי שיתגשמו. ומה שהיה לי, היה יותר ממספיק. אבל העונג החדש שנגלה לי בהפתעה משום מקום, באמצע השום כלום, הפך את עולמי.
קמתי ממושבי לאחר שסיימתי להיניק את תינוקיי. המרחב הפנימי שלי קיבל צורה מופשטת והשתרע לכל הכיוונים. מעין יצור פלאי כמו הג'יני של אלדין שקיבל דרור לאחר שהיה כלוא שנים רבות במנורת הקסמים.
התלבשתי, שכן על מנת להיניק שני תינוקות נאלצתי להתערטל בחלק גופי העליון. עטיתי על הילדים בגד קל והם חייכו אליי. שובבים, אתם חולקים איתי את הסוד, הרהרתי בליבי ויצאנו לגינת ביתנו.
הגינה נראתה שונה. איך ייתכן שכל הפרחים לבלבו בן־לילה? מה קורה פה? חשבתי ביני לביני. גם השמיים נראו תכולים ועגולים יותר, מהסוג שיש באלסקה ושהתיירים תמיד מתלהבים מהם.
ברגע זה הבליחה בליבי התובנה כי ללא ספק החיים האמיתיים הם במקום אחר. לא במקום אחר מבחינת המרחב הפיזי, אלא כאן ועכשיו, אבל במקום אחר. אחר במובן התפיסתי. במובן של איך אני נמצאת בתוך החיים.
פיסטוק החתול זינק בשמחה על הצעצוע החדש שנקרה לדרכו, ואני נחלצתי לטובת צאצאיי. החמקן השובב הצליח להעפיל מראשו של האחד ולדרוך על עיניו של האחר. תוך כדי מרדף נעמדתי ברגליים מפושקות, מגוננות כמו גשר על הקטנטנים, וראשי רכון לעברם, בעודי מתבוננת אחורנית בין רגליי, מנסה לאתר את השד משחת כדי לגרש אותו כמה שיותר מהר.
עולמי הכל כך מוכר התגלה לעיניי כשהוא הפוך. יפייפה, אבל הפוך. חדש ומיוחד כל כך. מרתק עד השמיים. או נכון יותר לומר מרתק מהשמיים שהיו עכשיו בבסיס התמונה עד לדשא שהיה בחלק העליון של המסגרת שיצרתי ללא כוונה תחילה.
הדם עלה לראשי והרגשתי לחץ בעיניים, אבל לא רציתי לקום. בכל אופן קמתי והתרסקתי על הילדים. התחילה תזמורת צרחות, שלרוב הוציאה אותי משלוותי, ואילו הפעם השרתה עליי שלוות אלוהים חיים. הרחקתי את הילדים זה מזה ונשכבתי ביניהם. התבוננתי ברקיע ודימיתי שאני הם. אני התינוקות האלה שאין להם מושג מה הם רואים. עלים זזים. ציפורים עפות ללא פשר או כיוון. כחול והמון כחול ועוד תכלת מכאן ועד שם. חלחלה בי ההכרה שכולנו חלק מתוכנית גדולה יותר, אלוהית. יכולתנו לנווט את גורלנו בתוכנית הזו מוגבלת. מאוד מוגבלת.
לא זזה רוורס
בעת ההתרחשויות שאני מתארת היינו עדיין תפרנים – כמו רוב הזוגות הצעירים – ולשכתנו התנוססה בקומה שלישית, ללא מעלית. כשהיו האוצרות פעוטות, נהגתי ליטול כל אחד ביד אחרת לפי תרגולת שסיגלתי – הילד הכבד ביד החזקה והילד הקל ביד החלשה. כך הייתי יורדת או עולה במדרגות לפי הצורך. לא קל אבל אפשרי. משגדלו ויפו הצאצאים נאלצתי לאלתר ונשאתי אותם בגרסת כפיות. אתם מכירים את זה מההתכרבלות במיטה. נהגתי לחבק את המתוקים שלי אל חזי השופע כדלהלן: ילד אחד בגבו אליי, ואז הילד השני בגבו אל הילד הראשון, וכך שלושתנו – לחוצים כהוגן זה לזה ולזו – מעפילים במעלה המדרגות. או במורדן. התארגנתי היטב בנקודת המוצא ומיקמתי את ראשי ילדיי מול פניי, מספיק גבוה אך בלי שיסתירו לי.
בלב מפרפר הייתי צולחת את גרמי המדרגות בכל קומה, וקרה לא פעם שהילדים – שהיו עדיין חבוקים, לא תמיד לבטח – החליקו מעת לעת לכיוון הברכיים, ולמטה מזה יותר קרוב לרצפה. יחד איתם התקרב גם הלב שלי לתחתונים מרוב פחד, ואחיזתי התהדקה בהתאם.
כאשר הייתי מגיעה לסוף המדרגות בקומת הקרקע, גהרתי קדימה, גיבנת, בניסיון נואש לאחוז עוד רגע ביצורים חסרי הישע. כך נהגתי להנחית את הזאטוטים בעגלה, כשראשיהם הזעירים נחבטים בפלסטיק הקשיח, כמו כדורי באולינג. ובדיוק אז נשמתי לרווחה שהצלחתי במשימה. מה יכולתי לעשות. כל מה שעמד לנגד עיניי היה המשימה שלקחתי על עצמי, ושמחתי שהצמד לא נשמט באמצע הדרך והתגלגל מעצמו עד לנקודת היעד הנכספת – העגלה. פאר היצירה הזו חנתה דרך קבע ליד תיבות הדואר של הבניין, ומרגע שאופסנו הילדים בעגלה הייתי מצפה שבאה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל.
אולם אנחת הרווחה שנפלטה מחזי עם הצלתם של בניי הצעירים היוותה רק אנחת ביניים. כי מי שלא הסיע עגלת תאומים, יד שנייה מרופא – לפני ארבעים שנה – לא ראה קריקטורה מימיו. לא היה אז אינטרנט, והגרוטאה הזו שמצאנו היה הדבר הכי טוב שיכולנו לאפשר לעצמנו מבחינה כלכלית. היום יש מבחר עצום. סגנונות וחומרים ואביזרים, כל מה שהלב חפץ. אבל אנחנו היינו מאושרים שבכלל מצאנו עגלה משומשת "במצב טוב" לתאומים. מה גם שהאמונה הטפלה והבטן העצומה שצמחה לי באמצע החיים מנעו ממני להתארגן לפני הלידה.
צבעה היה כתום צהוב משובב נפש, מעוטר בפרחים אביביים, משמח לבב אנוש. בנוסף, היא הייתה מרובבת כתמי מעדן בטעם שוקולד פה ושם. המושבים היו ממוקמים זה לצד זה. רוחב העגלה היה כשל שברולט אמריקאית מרווחת. גם היום אני מצהיבה מקנאה כשעוברות לידי אימהות חתיכות עם עגלות תאומים שמעוצבות לאורך. תינוק אחד מלפנים ואחד מאחור, זה הגיוני. מתאים להליכה על מדרכה ישראלית ממוצעת – כלומר, לרוב בשיפוצים: אז חציה חסום להולכי רגל.
הגלגלים – שאותם שנאתי בכל נפשי ולבבי – מחופי גומיות, יעני צמיגים שהולבשו על הקוגלגרים, שהיו נשלפים תמיד ברגע הכי פחות מתאים ומגלים ערום ועריה את המתכת החשופה שבקרבם. בכל פעם מחדש התחשק לי להשאיר את העגלה הנטועה במקום וללכת. אבל שני ילדים – רעבים, עייפים, צורחים בתסכול – ועגלה תקולה לא נתנו לי את הלוקסוס הזה. אז הצטרפתי גם אני לתזמורת. תלמים של דמעות במורד לחיי, ברכיים מאובקות לאחר עוד מאבק אבוד מראש בגומה הסוררת של הגלגל החמקן, ויאללה ממשיכים.
לתמרן את העגלה הזו היה כמו לנהוג על טרקטור עם גלגל מפונצ'ר.
זאת עליכם לזכור, קוראיי הנאמנים, מדובר בארץ ישראל שלנו, יפה וגם פורחת. מעולם לא נוצרה מדרכה רחבה דיה שתאפשר לעגלה שלנו לעבור בה. ואם "בדרך נס" כן, אז שתלו עצי נוי שיצלו על עוברי הדרך מהשמש הקופחת. צעדתי אפוא על הכביש עם הרכב 4x4 – נגד כיוון התנועה, כדי להקדים מבט לדריסה – נושאת באדיקות תפילה לחיים ארוכים וטובים, של תאומיי ושלי.
מרחק הליכה של כעשר דקות ארך לפחות כמחצית השעה, שכן מעת לעת – כאשר הזדמן מולי רכב כבד – נאלצתי למלט את נפשנו בין מכוניות חונות, שגם במרווחים שביניהן לא הצלחנו להידחק. מן הון להון הגענו סוף כל סוף למרכז המסחרי.
המרכז המסחרי היה לב ליבו של העולם הגדול באותם ימים של צוק העתים. אבי ילדיי שירת תכופות במילואים, ואילו אנוכי דאגתי לבני ביתי בעודי חמושה בפיגורה כבדה. מאוד. יום וליל ראיתי טוסיקים ובולבולים וקקים ופיפים של תינוקות, ועסקתי בבול קליעה של ציצים לתוך פיות פעורים, כמו גוזלים בקן נשרים.
הססגוניות של המרכז המסחרי סחררה אותי כמו מכירת חיסול עונה. הרגשתי כמו פאם פאטאל. תצחקו כמה שבא לכם. נכון שעד שהגעתי לשם הייתי כבר מיוזעת ומסמורטטת כהוגן, אבל אני מבטיחה לכם – כמו שאני! – בכל פעם שהגעתי למרכז המסחרי הרגשתי שאפילו החתיך של השכונה, היה משתטח לרגליי. באחריות.
נדדתי בין הסופרמרקט הקטן בזינוקים של כניסה ויציאה, כי העגלה לא יכלה להיכנס לתוכו. בכל פעם השתדלתי לתפוס איזו מתפעלת תורנית וזינקתי פנימה כדי לקנות פריט אחד או שניים. זה מה שהספקתי, כולל הפקק בקופה. משם סרתי לחנותו של דוד – במלעיל – הירקן השכונתי, שם יכולתי לערוך את קניותיי ברצף אחד. דוד הלז, טיפוס חביב בעליל, נהג להעמיד על מדפיו מדי יום סחורה משופרא דשופרא. יתרה מזו, הוא אתגר את פקחי העירייה ופלש לשטחים הציבוריים, מה שמנע מלקוחות מזדמנים להשוות בין הסחורה שבאפלת הקיטונים הפנימיים ובין מה שמוצג באור השמש השוזפת את הפירות הנאים שבחוץ. כי זאת יש לדעת, הסחורה שבחוץ תמיד פחות טרייה מזו שחבויה במסתרים. בכל פעם שהייתי מתחילה לברור עגבנייה חיננית או מלפפון טרי, דוד היה רומז לי: "צוצססס, צוצססס, עזבי את אלה, "תיכנסי לבפנים, במחסן מימין למטה מהארגזים. משם תיקחי, מהטרי". ואני הרגשתי שאני חשובה פי כמה מהחלכאים והנדכאים שאין להם שמץ של מושג איזה זבל הם קונים מהבחוץ.
דוד – במלעיל – מעולם לא קיבל קנסות על הפרת זכויות הכלל. בעוד החנות הצמודה של האופטומטריסט האדיב והמנומס חטפה קנסות מדי יום בערך. כל פשעו היה העובדה שהעמיד שלט שהצביע על דלת הכניסה לחנותו. למעשה, לא נותרה לו ברירה, לאחר שדוד – במלעיל – העמיד שם פירמידה של אבטיחים, שהפרופורציה שלה היא אחת לעשר מזו שעומדת בגיזה שבמצרים. האבטיחים היו אדום! מתוק! על הסכין! אף פעם לא פספסתי עם אבטיח אצלו. אבל צריך לפחות גרם של הגינות מצד הרשויות כדי להבחין שהפירמידה של האבטיחים חסמה את שדה הראייה לקליינטים של האופטומטריסט, שגם ככה לא ראו כל כך טוב.
לי זה לא הפריע במיוחד, כי דוד – במלעיל – חיבב את התאומים, חשבתי לתומי. הרי לטובת יפי המראה המלבב של ילדיי נהג להיפרד מהקופה.
גרנו בשכונה חדשה של זוגות צעירים, בשכנות למה שנותר ממעברת פליטים מתקופת קום המדינה.
בזכות דוד הירקן היינו יופי של שכונה מבחינת הקולינריה. אז עוד לא היה במודה טבעונות, אבל הצמחונות כבר התחילה לחגוג, ובזכות דוד – במלעיל – אכלנו הרבה ירקות. זה בריא, אז לא חסכתי. סחורה ומחירים – ממש על הגובה. אבל גם מבחינה חברתית היה לא רע בכלל. מעולם לא חסרו לנו נושאי שיחה בערבי שישי. התהייה מדוע מעולם לא נפגע מפקחי העירייה ותכונת הטפלון המופלאה שלו ריתקו את כולנו. במבט חפוז יכול עובר אורח להעיד בשבועה שדוד לא התחנך בפנימיות בשווייץ. לעומתו האופטיקאי המדופלם והמנומס, לווינסון, שילם קנסות על ימין ועל שמאל בחנותו ובמדרכתו, לפי דעת הרוב ללא עוול בכפו. אבל הוא שילם. ולך תתווכח עם הרשויות.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
