הו ארצי, מולדתי...
איזו ארצי, איזו מולדתי?! בטח תאמרו לי – הלא נולדת בקייב, בירת אוקראינה. שם ארצך, שם מולדתך. לכאן היגרת, לא יותר מזה. ואם נעשה לך טובה ונדבר בשפתך: לכאן עלית. בסך הכול אתה נראה לנו בן אדם רציונלי.
עובדתית, אתם צודקים, אשיב. ובכל זאת, בכל זאת...
חלק ראשון
הוא פשוט שריונר
צ’רנוביץ, שנת 1952. שעות הלילה המוקדמות של האביב בחבל בוקובינה, חודש אפריל. עצי הערמון עדיין לא פורחים, אבל הם כבר מזמן מכוסים עלווה. רוח חמה ולחה מנשבת, פנסי הרחוב דולקים, וליד הבית הגדול והמוארך, אשר ליד כניסתו הראשית עומדים אימי ואני, הפעילות בשיאה. למרות השעה המאוחרת כל החלונות בבניין מוארים. משאיות אמריקאיות ענקיות של סטודבייקר ודודג’ עומדות בתור ארוך ליד המדרכה, וגם כמה וויליסים משורבבים בשרשרת. הצבא הסובייטי עדיין נוסע כולו על כלי רכב אמריקאיים מימי מלחמת העולם השנייה – אספקה נדיבה ממי שהייתה בעלת ברית והפכה לאויבת. חיילים מסתובבים, סמלים צועקים, קצינים זוטרים מפקחים, קצינים בכירים יוצאים מהבניין בריצה, זורקים פקודות קצרות. הקצינים לבושים במדי שדה המלהיבים את לב הילד – מגפי עור ארוכים המגיעים עד הברכיים, חגורת עור רחבה על הירכיים עם נרתיק של אקדח מׇקׇרוֹב בצד ימין – רק בצד ימין, כי סדר הוא סדר, רצועת עור דקה נוספת מחוברת לחגורה, שעוברת מתחת לכותפת השמאלית – כדי למנוע מהאקדח הכבד והמגושם למשוך את החגורה למטה. מכנסי גאליפה בצבע כחול-כהה עם פס דקיק בולט בצבע אדום בצד, הכותפות הן בצבעי שדה – צבע זית, ואפילו הכוכבים שעליהן – הכוכבים הסובייטיים האדומים שלנו – אפילו הכוכבים בצבע זית. הכול גברי, צבאי, שרירי.
מלחמה? האמריקאים תוקפים אותנו? הקומוניזם בסכנה?
לא להיסחף. זאת פשוט האוגדה של אבא – אוגדת חי’’ר, היוצאת לשטחי אימון קיץ.
זה לא שאבא היה האוגדונר. הוא היה אז בסך הכול סרן, הממונה על תקינות הטנקים וכלי הרכב במטה האוגדה. אבל יכולתי – ועוד איך יכולתי – להגיד “האוגדה של אבא שלי", והייתי גאה בכך עד בלי די: אבא שלי חייל, אבא שלי קצין בצבא החזק והצודק בעולם, אבא שלי גיבור. כי אי אפשר להיות קצין בלי להיות גיבור. ועוד סיבה לגאווה – לכולם באוגדה היו על קצוות הצווארון פסים בצבע פטל – צבע החי’’ר, ואילו של אבא שלי היו בצבע שחור. לכולם באוגדה היו על הפסים האלה סמלים של כוכב סובייטי בתוך זר דפנה – סמל החי’’ר, ואילו לאבא שלי היה שם טנק. כי אבא שלי היה שריונר.
זו הייתה תקופה שבה יהודים רבים עדיין שירתו בצבא ברית המועצות.
פה אני חייב להזהיר את חסרי הידע אך רבי היוהרה, שמשום-מה מתעקשים לקרוא לצבא ההוא “הצבא האדום", שאין טעות חמורה מזו. הצבא של ראשית מדיניות הסוציאליזם נשא את השם הרם “הצבא הסובייטי" כבר מאמצע שנות הארבעים. ואם איזה נודניק רוצה דיוק, אז בבקשה: משנת 1946. בדוק בגוגל. ובכן, היהודים והצבא הסובייטי: כבר אז היה קשה ליהודי להגיע לדרגה גבוהה, והתחילו להגביל קבלת יהודים לבתי ספר לקצינים בפרט ולאוניברסיטאות בכלל, אבל בכל זאת עדיין היו יהודים בצבא, במיוחד במקצועות הקשורים לידע מקצועי ולא צבאי ולטכנולוגיה, בחיל הקשר לדוגמה, או בחיל הרפואה. יוזפוביץ’ (זה אבא שלי), פרידמן, אלפרוביץ, ווסקובויניק, פישרמן – אלה היו שמות הקצינים, חבריו של אבא. ועוד פרט קטן כביכול, אבל חשוב: הכותפות של קציני חיל הרפואה היו צרות יותר ובצבע כסף, להבדיל אלף אלפי הבדלות מכותפות הקצינים מהחילות האחרים, בעלות צבע הזהב.
בתקופה שבה שירת אבא במטה, הוא היה מגיע הביתה לארוחת צוהריים, אוכל ליד השולחן הצמוד לקיר, מתחת לחלון, בין מיטת ההורים לארון. אחר כך היה נח את שנת הצוהריים על אותה המיטה, לבוש במדי הצבא, ורגליו, במגפי הקצינים המצוחצחים, השתרעו על השרפרף המהודק לברזלי המיטה. אתם הלא יודעים: איש צבא צריך להיות תמיד במצב היכון לירי בעמדה. ועוד, איש צבא אף פעם לא ישן וגם לא מתנמנם (“הינה לא ינום ולא ישן"), הוא, מקסימום, נח. לגבי המגפיים, לא סתם ציינתי שהם היו מצוחצחים, יש פה משהו עמוק יותר. העניין הוא שהיו כמה דברים שקצין סובייטי תמיד, אבל תמיד, עשה בעצמו, ללא כל עזרה מצד אשתו: צחצוח המגפיים, ליטוש כפתורי המדים מפליז ותפירת צווארון הבד הלבן והרך לצד הפנימי של צווארון המעיל הצבאי והנוקשה הנקרא קיטל, אותה המילה המוכרת לחלק מאיתנו מבית הכנסת של הימים הנוראים. זהו גם סוג הלבוש שלבשו סטלין ומאו דזה דונג (מאו דזה דונג, להזכירכם, זה בן אדם אחד), וגם כל מיני פושעים בינלאומיים בסרטי “ג’יימס בונד". וכאשר הקצין הסובייטי נח, הוא יכול להרשות לעצמו רק דבר אחד – להתיר כמה מאותם כפתורי הפליז המצוחצחים ולחשוף לאור השמש גופייה בצבע תכלת אפרפר. בימים שבהם אבא היה קצין תורן הוא בילה את כל היום במטה, ואז המראה היה גברי אף יותר, כי היה לו אקדח חגור על מותן ימין. היו כמה שנים שבמהלכן, כאקט נוסטלגי, החזירו לצבא את החרב, ואז היה אבא נושא אקדח בצד ימין וחרב בצד שמאל. שתי רצועות עור צרות עברו מתחת לכותפות – אחת לשאת את כובד האקדח, והשנייה – את כובד החרב. וכל זה הוא כאין וכאפס לעומת היום המאושר שבו אבא הביא הביתה את האקדח ופירק אותו – כבד, קצר קנה, שחור, לא אלגנטי בעליל. הוא פרק אותו חלקים-חלקים על גבי עיתון פרוש על שעוונית השולחן, ושימן אותו בעזרת כלי קטן עם זרבובית ארוכה. הניחוח של שמן הנשק, הכתמים המתפשטים של השמן על גבי נייר העיתון, המדריך הפתוח של פרוק אקדח, המחסנית עם הכדורים השמנמנים והקצרים – מה עוד ילד צריך כדי להיות מאושר?! אבל פסגת השמחה הייתה מגיעה כאשר אמא הייתה הולכת להרצאות החובה לנשות הקצינים, ואני הייתי נשאר לבד עם אבא. שנינו גברים חזקים ושתקנים, היודעים משהו על העולם הזה. אבא היה מכין את המנה היחידה שידע להכין – ביצת עין עם פרוסות נקניק, מטוגנת בחמאה על מחבת ברזל. הוא היה מביא את המנות מהמטבח ומניח אותן על אותו השרפרף שליד המיטה, המכוסה בעיתון, כדי לא לפגוע בצבע הלא ברור, לא שחור ולא חום, של השרפרף. היינו אוכלים ומדברים על עניינינו הגבריים.
“תאכל, תאכל לחם," היה אבא אומר, “אין לחם, אין כוח."
זה היה לחם שחור. לא לחם חיטה מחוזק בצבע כהה, אלא לחם שיפון שחור, אמיתי, מרוח חמאה. ואצל יהודי אוקראינה, ה-יהודים בה"א הידיעה, שכבת החמאה מוכרחה להיות בעובי אגודל. על השכבה הזאת יש לפזר מעט מלח – ‘א־מחייה’, כפי שסבתא שלי הייתה אומרת.
שכחתי, על החביתה יש לפזר גם בצל ירוק, חתוך דק-דק.
האמת היא שאבא בכלל לא רצה להיות איש צבא. גם כי לא היו לו שאיפות בתחום, וגם בגלל שבברית המועצות קצין חתם על עשרים שנות שירות קבע, ולא היה כוח בעולם שהיה יכול לשחררו מוקדם יותר. פתגם רוסי אומר: “לא יודע – נלמד, לא יכול – נעזור, לא רוצה – נכריח." על אבא הופעל הסעיף השלישי.
אבל אי אפשר להמשיך בסיפורי אמא ואבא לפני שמספרים קצת מסיפורי סבא וסבתא. שניהם, סבא וסבתא מצד אבא, הגיעו מעיירה רוז’ב שבאוקראינה. מי שלא מכיר, רוז’ב היא עיירה ליד מקרוב.
רוז’ב הייתה עיירה יהודית מזרח-אירופית טיפוסית: יהודים, גויים, עוני, בתים קטנים, נהר קטן עם מים צלולים בשם זדביז', גשר עץ מעל הנהר, שיהודים טיילו בסביבתו בשבתות קיץ חמות – הכול כמו בספרי ש"י עגנון. למדייקים: במילה זדביז’, תחת האות זי"ן, יש שווא נח, וגם תחת האות דל"ת יש שווא נח. תארו לכם את היהודים שחיו שם והיו מסוגלים לבטא את השם – אנשי ברזל, דור הנפילים. סבתא הייתה מבית רבינוביץ’ (מאות בדיחות, שהמציאו על עצמם יהודים סובייטיים, עסקו באחד רבינוביץ’). סבא היה מבית יוזפוביץ’. סבתא הגיעה ממשפחת רבנים, גם שם המשפחה רומז על כך, ואילו סבא, ממשפחת חלבנים, כנראה אמידה יחסית. במשפחתה של סבתא היו חמישה ילדים, ואילו אצל סבא – עשרה. הכול היה כמו אצל כולם, מלבד סבתא מרים (מאייקה) וסבא ישי מנדל עצמם – הם כבר היו אחרים, מדור ההשכלה: לימודי חול, פחות דבקות במצוות, לא לבשו לבוש יהודי טיפוסי, בלי פאות לסבא ושביס לסבתא. ומה כן? נא להכיר: סבא וסבתא. לסבא יש שפם, חולצה בסגנון רוסי – מחוץ למכנסיים, חגורת עור רחבה כמו של איזה גאוצ’ו, וגם כובע רחב שוליים, התואם לחגורה. סבא יושב משמאל, והכובע יושב לידו על המדרגה. לסבתא יש אדרת ארוכה, המגיעה עד נעלי הכפתור הגבוהות ותיק וכובע פרחוני – ממש דוגמנית ממגזין פריזאי. אה, איזה רטרו!
הם היו יפים ואמיצים, כמו שמה של סדרת הטלוויזיה הידועה בזמנה, וגם צעירים, שרצו קדמה ואושר לכל באי העולם, וספציפית להם עצמם. אין פלא, אם כן, שסבא היה חבר הבונד, האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים בליטא, פולין ורוסיה. בימי המהפכה הרוסית הכושלת של שנת 1905 הוא רכש אקדח טופי M1895 של חברת נאגן הבלגית, השתתף בכל מיני פרעות והפגנות, השתתף בהגנה עצמית יהודית (לפי האגדה המשפחתית, הוא שירת תחת פיקודו של סטודנט רוסי מהפכן), ולבסוף נאסר. בשנים 1907-1905, שנות דיכוי המהומות, מהפכן שנתפס עם נשק דינו היה מוות בתלייה, אולם אלוקי אברהם, יצחק ויעקב, בתוספת שוחד לקצין משטרה מסוים, לא הניחו לזה לקרות, וסבא שוחרר. עוד לפני המהפכה, בגיל ארבע–עשרה, הוא עזב את רוז’ב, גר בשכונה המפורסמת פודול בקייב, שם הורשו לגור יהודים, ופרנס את עצמו כמורה פרטי לבנים ממשפחות יהודיות אמידות. גם הם רצו קדמה ואושר, אבל דרך מסלול אחר – גימנסיה, אוניברסיטה, אולי גם המרת הדת לנצרות, אם יהיה צורך. היה אז סף כניסה רשמי ליהודים במוסדות השכלה, שעמד על חמישה אחוז. המסקנה המעשית – כרגיל אצל היהודים המודרניים בגולה – הייתה כמו באותה בדיחה:
רבינוביץ’ ובנו הולכים ברחוב.
“אתה רואה שם את הבחורה מימין?" שואל האבא.
“כן, אבא."
“יפה?"
“מאוד."
“אז אם אתה רוצה שבחורה כמוה תהיה שלך, אתה צריך להיות תלמיד מצטיין."
סבא עלה על הגל ולימד ילדים ממשפחות יהודיות טובות להיות הטובים והמצטיינים ביותר, כאלה שאפילו אנטישמים היו צריכים לפתוח להם פה ושם דלתות. סבא גם התחיל ללמוד באוניברסיטה, והכול היה טוב ויפה, אבל אז, אופס, מלחמה. מלחמת העולם הראשונה. בתור סוציאליסט סבא מנדל לא היה מוכן להשתתף בטבח האימפריאליסטי וברח מהגיוס ליערות אוקראינה עם דרכון מזויף ושם מזויף (אנשי הגשם...), ושם התפרנס מהובלת רפסודות עשויות קורות עץ דרך הנהרות, מאזור הכריתה לנקודת המכירה. אילו לימודי אוניברסיטה כבר יכולים להתקיים כאן? אחר כך פרצה לה מהפכה, ואז עוד מהפכה, ואז מלחמת אזרחים, וסבא נשאר באוקראינה הרצחנית של פטליורה בזמן שתקוות העמים התמקמה כל כך קרוב, מעבר לגבול, ברוסיה הסובייטית. מה צריך לעשות סוציאליסט במצב הזה? ברור מה: הברחת הגבול לארץ הפרולטריון המנצח. העסק צלח רק בחציו. הוא הבריח את גבול אוקראינה, אבל אחרי הצד הרוסי נעצר סבא על ידי הצ’קה (המשטרה החשאית הסובייטית), ונשפט בגין היותו סוכן ביון אוקראיני לאומני. לא צחוק. ושוב אלוקי אברהם, יצחק ויעקב עשה את שלו, וסבא לא הוצא להורג בידי כיתת יורים, אלא השתחרר, איכשהו, וחזר לקייב היקרה לליבו, יחד עם הצבא האדום שכבש את העיר. בהיותו איש אינטליגנטי ומשכיל וגם בעל עבר מהפכני, הוא התקדם בדרגות הניהול בכל מיני תפקידים – כך, לדוגמה, הוא היה יו"ר הוועד הציבורי של אזור קייב לחקר הפשעים של הכוחות האנטי-מהפכניים, אותם הוועדים שאספו חומר הגנה עבור שלום שמואל שוורצבארד, “הנוקם", שהתנקש בפטליורה. לפני מלחמת העולם השנייה התמנה סבא לתפקיד של מנהל מפעל כובעים. בתור אידיאליסט תמים הוא גם צבר כמה וכמה עברות חמורות נגד הפרולטריון, שכל אחת מהן הייתה שווה שנים רבות במחנות עבודה בימי סטלין או גזר דין מוות: הוא היה חבר ארגון הבונד, שפוזר על ידי בולשביקים – בלתי נסלח; הוא הצטרף למפלגה הבולשביקית, ואז עזב אותה במחאה על המדיניות הכלכלית שהותוותה בסוף מלחמת האזרחים – בלתי ניתן למחילה; הוא היה מנהל מפעל – לא יכופר. סבתא הייתה אידיאליסטית גם היא, אבל לאור תפקידה כעקרת בית הייתה אמורה להיאסר או להיהרג אך ורק בתור אשת הפושע ולא כפושעת עצמאית. במשפחה כזאת גדל אבא. ברור לגמרי שגם הוא היה אידיאליסט וגם הוא שאף לצדק עולמי ולשחרור המעמדות המדוכאים. וברור אף יותר שמהיידישקייט לא נשאר לו כלום מלבד ברית המילה וקצת הבנת יידיש, בלי יכולת לדבר בה. הדבר המעשי שאבא עשה בגיל חמש עשרה, בתור קומוניסט צעיר, היה לאסוף חוג חברים בבית הספר כדי להילחם בפולחן האישיות של סטלין על בסיס המרקסיזם-לניניזם הטהור של לנין, הצח והבלתי מקולקל. זאת הייתה הזדמנות מצוינת נוספת להוציא להורג את כל המשפחה, אבל שוב קרה נס. אף אחד לא נענש, ואבא אפילו נשאר ללמוד בבית הספר. מדוע? לא יודע. מאז אותם ימים החליט אבא לרכוש מקצוע טכני, על אף שכל חייו חש נטייה למדעי הרוח. הסיבה פשוטה, ואבא אמר לי פעמים רבות כשגם אני הגעתי לפרקי לבחור מקצוע:
“אצלנו במדינה איש מדעי הרוח לא יכול להגיד את האמת, אז מוטב להיות מהנדס. בכל זאת תיאלץ לשקר, אבל פחות."
אמר ועשה. הוא הלך ללמוד הנדסת חשמל, למרות שלא אהב את התחום. ושוב היה הכול טוב ויפה עד שהמלחמה התערבה, והגרמנים פלשו לברית המועצות. ברוסית רשמית קוראים לפרק הזה של מלחמת העולם השנייה, מלחמת המולדת הגדולה, וברוסית לא-רשמית קוראים לה, סתם, “המלחמה", ללא תוספות. עם פרוץ המלחמה, ב-22 ביוני 1941, היה אבא לקראת השנה האחרונה בטכניון של קייב. כל המחזור שלו גויס, ואחרי אימון של עשרה ימים הם כבר היו בחזית, ממש ליד הבית, בשוחות ליד קייב.
באותם חודשי קיץ של 1941, התקדמו הגרמנים במהירות. ההפצצות הגרמניות לא פסקו, ולא הייתה כל הפרעה מהמטוסים הסובייטיים, שהושמדו על הקרקע. היו גם הפגזות ארטילריות חזקות, אבל, לדברי אבא, המחרידות ביותר היו התקפות-הנגד בקרבות כידונים, פנים מול פנים. אבא השתתף בשתיים ונותר בחיים. לפי הסטטיסטיקה, חייל חי’’ר סובייטי לא שרד יותר משלושה קרבות כאלה. חיילים רבים ערקו – רוסים ובייחוד המקומיים האוקראינים. זה מה שסיפר לי אבא. שבוע לפני סגירת טבעת המצור על העיר יצאה פקודה מסטלין: סטודנטים בשנת הלימודים האחרונה משוחררים כולם מהצבא, ומופנים לסיים לימודיהם. אבא עזב את העיר האהובה עליו באחת השיירות האחרונות. שבע מאות אלף חיילים סובייטיים נהרגו או נפלו בשבי, ורובם מתו שם מרעב ומחלות. כל היהודים שביניהם נורו במקום. אבא נשאר בחיים, ושושלת יוזפוביץ’ לא פסקה מן העולם.
באותם הימים ממש יצאו מקייב גם סבא, סבתא ודוד גרישה, אחיו הקטן של אבא. ברוסיה כינו את הפינוי במילה הלטינית אבקואציה, כלומר פינוי.
מפעלים גדולים וחשובים למאמץ המלחמתי פונו בצורה מסודרת יחד עם הפועלים והמהנדסים, וכל השאר – דמם בראשם. סבתא רבתא, סבא רבא ואחיו של סבא לא הצליחו לברוח ונרצחו בבאבי יאר. אח אחר של סבא, שעבד במפעל לתיקון מנועי רכב, יצא כבר מהעיר, אבל חזר כדי להוציא כמה מכונות מחרטה, שנשארו במפעל, ונהרג בהפצצה. סבא, סבתא ודודי נסעו, או יותר נכון זחלו, בקרונות מטען. היו כמה שעות של התקדמות ואז ים של המתנה, כי מסילות הברזל לא עמדו בזרם האדיר של הרכבות מהעורף לחזית, ממזרח למערב, עם חיילים; ומהחזית לעורף, לכיוון ההפוך, עם פצועים. כעבור חודשיים הם הגיעו לעיירה קטנה בשם צ'ירצ'יק, עיירה הקרובה לבירתה של אוזבקיסטן, טשקנט. סבא מצא עבודה כפקיד במשרד כלשהו (יהודים תמיד מסתדרים, לא?) ודודי למד בבית הספר. אחרי הלימודים הוא עבד יחד עם סבתא בשדות הקולחוז. הם גרו בבית של אוזבקי מקומי עם כמה משפחות אחרות, היה צפוף, עם תחושה תמידית של רעב ודאגה מכרסמת, אבל זה היה הגורל של כולם, או ליתר דיוק של רובם, כי פתגם רוסי אומר: “לאחד מלחמה היא מלחמה, ולשני – אמאל’ה."
בטשקנט אבא סיים את שנת הלימודים האחרונה בטכניון והתקבל לאקדמיה הצבאית של חיל השריון. חלפו שנתיים, והוא חזר למלחמה. הוא כבר לא היה בחזית קייב אלא בשטחה של פולין, ואחר כך של גרמניה, כבר לא כחייל חי’’ר, אלא כקצין תחזוקת טנקים.
בנסיעה מהעורף אל החזית עבר אבא דרך קייב החרבה, ושם פגש בחורה צעירה ויפה, עם עיניים שחורות גדולות וצמה שחורה וארוכה, שהייתה קרובת משפחה של קרובי משפחה של קרובי משפחה. כעבור זמן מה ובתום המלחמה היא הפכה לאמא שלי. אתם רואים, הכול חוזר חביבי; למרות החינוך הקומוניסטי בכל זאת יצא פה שידוך יהודי קלסי. גם הפרידה בקייב הייתה כמו בשיר: “אל נא תאמר לי שלום, אמור רק להתראות, כי מלחמה היא חלום, טבול בדם ודמעות..."
המלחמה נגמרה, אבא השתחרר, התחתן עם אמא, התחיל לעבוד כמהנדס, קנה לו מגבעת קטיפה רכה עם שוליים רחבים ומעיל גשם של בד מעורבב עם גומי בשם מקינטוש ו... ניחשתם נכון, שוב מלחמה. הפעם המלחמה הקרה. כדי להוכיח את תשוקת השלום האינסופית של ברית המועצות, פקד סטלין להחזיר לשירות צבאי פעיל את כל מי שהייתה לו השכלה צבאית, לא משנה איזו. כך חזר אבא להיות קצין למשך שנים רבות, עשרים ומשהו שנים, ונשלח לשרת את המולדת קרוב לגבול המערבי, בעיר צ’רנוביץ. אמא ילדה אותי בקייב, כך שתמיד אמרתי בגאווה: אני מקייב. כשהייתי בן שנה עברנו לאבא.
