הקדמה קצרצרה
שואלים אותי לא פעם, מכרים מזדמנים:
״איפה היית בצבא?"
"בסיירת צנחנים".
"איזה מחזור אתה?"
"נובמבר 1973".
"אז אתה בטח מכיר את ברדה?"
"לא היה שום ברדה במחזור שלי - לא שנתיים לפני ולא שנתיים אחרי".
"איך זה יכול להיות? אתה בטוח שהיית בסיירת צנחנים? לברדה יש המון סיפורים, ואתה לעומת זאת, לא מספר כלום".
אז הנה הסיפור שלי.
הסיפור שלי מבוסס על זיכרוני ועל רשימות שכתבתי לעצמי עם השנים.
שוחחתי עם לא מעט אנשים כדי לסגור קצוות, אך לאכזבתי, רבים מהם אינם זוכרים או זוכרים אחרת.
הפסקתי, כדי לא להשפיע על הזיכרון שלי. הצלבתי תאריכים וזמנים עם ביוגרפיות של אחרים. לעיתים השתמשתי במסמכים צבאיים ובמקורות מידע רשמיים כדי לבדוק סיפורים ותאריכים.
בספר הזה ישנם מספר סיפורים שטרם סופרו שהחלטתי להכניס, למרות שהם עלולים לפגוע באנשים (אני מתנצל). חשבתי שהסיפורים חשובים כדי לקבל תמונה של הסיירת באותה תקופה. לפעמים שיניתי את השמות כדי לא לצער אנשים.
אבל הזיכרונות, התחושות, הכאב – כולם אמיתיים.
כל השבוע נוסעים בג'יפים, עושים קומזיצים, וכל שישי־שבת יוצאים הביתה
זה הסיפור האישי שלי — על שלוש וחצי שנים של שירות צבאי בסיירת צנחנים, בין השנים 1973 ל־1977. הרפתקה מדהימה, משמעותית, משנה חיים. שלל אתגרים וקשיים שלא נגמרים.
היה לי מזל גדול. הייתי בצוות טוב, עם חברים טובים ומפקדים מצוינים. ואם אני כותב את הסיפור הזה חמישים ושתיים שנה אחרי — כנראה שהיה לי באמת מזל גדול.
בילדותי התעניינתי בצנחנים, גיבורי פעולות התגמול ומשחררי ירושלים. אחרי מלחמת ששת הימים יצאו לאור ספרים ואלבומים, ואני קראתי בשקיקה כל מה שנכתב על יחידה 101 והצנחנים. גיבורי הנעורים שלי היו אריק שרון, מאיר הר-ציון ומרדכי רחמים. קראתי עליהם כל מילה. אליהם נשאתי עיניים, וחלמתי להיות כמותם.
גדלנו בסביבה מיליטריסטית למדי. החינוך היה ספרטני. "פינוק" הייתה מילה גסה. חינכו אותנו לאהבת הארץ — בבית הספר, בצופים, בגדנ"ע. השירים הפופולריים של התקופה היו גבעת התחמושת והרעות. למדנו שטוב למות בעד ארצנו, ולא הייתה לנו עם זה שום בעיה.
בתקופה ההיא הקיבוצים שלטו ביחידות המובחרות. אבל גם אצלנו לא היה חסר. מהכיתה שלי בתיכון בליך הלכו שישה לצנחנים, אחד לקורס טיס ואחד לקורס חובלים — כולם סיימו את המסלול.
רצח אחד־עשר הספורטאים באולימפיאדת מינכן, ב־1972, טלטל אותי.
במרץ 1973 נעשתה פשיטה נועזת: לוחמים מחופשים, רכובים על מרצדסים, פרצו לבתי מחבלים בלב ביירות — מה שנודע אחר כך כמבצע "אביב נעורים". לא ידענו אילו יחידות השתתפו, אבל בלב אמרתי לעצמי: "כמוהם אני רוצה להיות".
את אילן קדם מקיבוץ עין השלושה הכרתי מאימוני נבחרת הנוער בג'ודו. בחור חזק, יפה תואר, תמיד עם חיוך, שופע הלצות ומעשיות. הוא סיפר לי שבקיבוץ לידו, נירים, יש בחור מהסיירת.
אילן היה מטיף לי שוב ושוב: “כדאי לך לבוא לשם. כל השבוע נוסעים בג'יפים, עושים קומזיצים, ובכל שישי־שבת יוצאים הביתה".
רצה הגורל — או אולי המזל — ומצאתי את עצמי, עם אילן קדם, בסיירת צנחנים. שלוש וחצי שנים של רכבת הרים: חוויות בלתי נשכחות, אתגרים, צחוק, דמעות, וחברים לכל החיים.
תשמור על עצמך - כשהגלים חזקים החזקים מתגלים: הצלחה ואכזבה
התגייסתי ביום ראשון ה־4 בנובמבר 1973, שמונה ימים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים. תקופה עצובה וקשה. נהרגו רבים מבוגרי בית הספר התיכון ומהשכונה.
החמצתי את מלחמת יום הכיפורים. אז, צעיר וטיפש, האמנתי שזה היה מזל רע. הפסדתי הזדמנות להילחם ולמות בעד ארצנו.
בבוקר הגיוס קמתי נרגש חדור שליחות ומוטיבציה אינסופית. עד היום אני זוכר מה לבשתי בבוקר הגיוס. חולצה משובצת ומכנסי קורדרוי ירוקים. הופעה מזעזעת. נישקתי את הורי. אבי כהרגלוֿ – מאופק ועצור – נפרד ממני בברכתו המסורתית והשימושית, עוד מימי מחנות הצופים, "שמור על עצמך".
בסיס קליטה ומיון בתל השומר היה במרחק עשר דקות מביתי, אך נדרשתי להתייצב בלשכת הגיוס ביפו. לקחתי שני אוטובוסים ללשכת גיוס ביפו. לבד. בלי מלווים. בלי טקסים. משם, אחרי הקראת שמות עלינו לאוטובוס שלקח אותנו לבקו"ם בתל השומר.
בבסיס קליטה ומיון היה תוהו ובוהו של אחרי מלחמה. התפזרנו לאהלים ונותרנו ללא רועה: ללא מפקד, ללא פקודות, ללא לוח־זמנים, ללא הנחיות. עקב המלחמה, רוב המפקדים היו מילואימניקים מבוגרים ואדישים. מסתבר שזה מחזור של מגויסים קיבוצניקים.
עמדנו בתור לשרשרת החיול. מספר אישי, צילומים, בדיקת רופא שיניים, חיסונים.
למרות קומתי הנמוכה והבגדים המוזרים – חזות של קיבוצניק? – ניגשו אליי צמד שייטים לבושים מדי א׳, דרגות ואותות.
"רוצה לבוא אלינו - 707 – צוללים הגנתיים?"
נאלמתי דום. בלב חשבתי. אני? מה פתאום? אני רק לקומנדו הימי.
העלון של הקומנדו הימי - שיודעי דבר קראו לה שייטת 13 - עם התמונה של גיל חי, לוחם השייטת הקשוח, מעוטר צל"ש על לחימתו באי גרין, בחליפת צוללן עם עוזי ביד, הייתה אצלי על השולחן וסימנה לי את הכיוון. לימים פגשתי אותו שהיה המדריך הראשי של בית הספר לאבטחה בשב"כ. לא העזתי לגשת אליו. אגדה מהלכת.
למוחרת ראיון אצל קצין הגיוס. הפרופיל שלי 97 עם סעיף על רגליים עקומות, גם קצרות אבל על זה אין סעיף. קצין הגיוס, מילואימניק, שאל אותי:
"איפה אתה רוצה לשרת?" אמרתי לו ״שייטת עדיפות ראשונה. עדיפות שנייה סיירת מטכ"ל.״ הקצין הביט בי בעייפות.
״גיבוש (כך קראו אז למבדקים) שייטת מתחיל ביום ראשון. תתייצב ביום ראשון ב־10:00 בבסיס השייטת בעתלית״.
בינתיים הכול לפי התוכנית.
יצאתי לגיבוש של השייטת. הגעתי עצמאית בטרמפים עם קיטבג לעתלית. חתמנו על רובה צ'כי וחגור ישן מרופט. בגיבוש עשרות מועמדים, ערב רב של חיילים ותיקים ומגויסים חדשים. חולקנו לקבוצות והחלו המבדקים.
המדריך של הקבוצה שלי, שאולי – קיבוצניק צהוב שיער – הדגים בסבלנות פירוק והרכבת קלצניקוב ומאג ואח"כ נתבקשנו להרכיב בעצמנו כשהמדריך מודד זמנים. מעולם לא התנסיתי בזה ואני לא מחשיב את עצמי עם חוש טכני, להפתעתי הצלחתי להרכיב הכלים ללא בעיות. אחר הצוהריים יצאנו למבדקים בים שכללו צלילות עם משקלות (מפחיד) להעלאת טבעות ושחייה במסכה אטומה למצוף מרוחק. ההצלחה שלי עם הטבעות הייתה חלקית ובשחייה למצוף מצוינת (המסכה לא הייתה אטומה).
המבחן האחרון הידוע לשמצה ששמעתי עליו עוד בבקו"ם: שכיבה על רשת חבלים בים במים הקרים של בריכה טבעית בחוף עתלית עם הפנים למים, במסכה אטומה, ושנורקל במשך כשעה. בסיום השלכת חזיזים למים. הייתי היחיד שסיים את כל התרגיל. ידעתי שבסוף ישליכו חזיזים ועברתי גם את זה. אז כבר הבנתי: בסיבולת – אני חזק.
בלילה – ריצת לילה לכביש החוף. תוך זמן קצר נפרש טור של קילומטרים. אני – במקום לא טוב במאסף. למזלי, איש לא בדק זמני הגעה. שוב בלגן של אחרי המלחמה. התחוור לי מה שניסיתי להדחיק: אני גרוע בריצות ארוכות.
יום של בדיקות גופניות בבסיס חיל הים בחיפה. נשפנו לתוך ספירומטר. עברנו צילומי חזה ועמוד שידרה. ונבדקנו על ידי רופא. "יש לך רשרוש בלב" הודיע לי בחדווה על הממצא שאיש טרם אבחן לפניו. הפתעה. יש לי מחלת לב? עם כל בדיקות הרופאים שעברתי בחיי כולל לשכת הגיוס ורופאי הספורט במכון וינגיט איש לא מצא לי אוושה. מה המשמעות של זה? למזלי נפלתי על רופא נבון ואולי קרדיולוג. הוא שב ובדק אותי בעמידה, בשכיבה ובישיבה ולבסוף הודיע לי באכזבה על ביטול האבחנה:
"זו אוושה פונקציונלית. תמשיך".
עברנו שתי מסעות מזורזים, קצרים וקשים. הפעם גיליתי שאני מתקשה בהליכה מהירה. במסע הראשון התחלנו מסע מזורז על הכביש מעתלית לבית אורן. הקצב היה רצחני. חשתי כאבים בשוקיים ונאלצתי לרוץ כדי לעמוד בקצב. וכך עברתי את חלקו הראשון של המסע עד רכס הכרמל.
על מנת להתבלט, התנדבתי לסחוב אלונקה על מנשא – מה שהשאיר אותי הרחק מאחור. טור החיילים התפרש לאורך קילומטרים, ירד גשם, הקרקע הייתה בוצית – תוהו ובוהו. שוב נפרש טור של קילומטרים שאני שוב במקום לא־טוב, באמצע.
לתדהמתי גיליתי שהמפקדים – השייטים הנערצים, המובילים את המסע – מתחלפים מדי כמה קילומטרים. לקראת החזרה לבסיס בעתלית ירד גשם והתחלנו לשקוע בבוץ שבין בריכות הדגים בדרך.
אז גיליתי אצלי תכונה חשובה ושימושית. כמו שאומרים בשייטת" כשהגלים גבוהים החזקים מתגלים". תנאים קשים מעוררים אותי ומכניסים אותי לריכוז ומוטיבציה.
עזרתי למתקשים. אנשים התעלפו והיה צריך לפנות אותם בנ.נ. (קומנדקר).
הייתה לי כימיה, עם המדריך, מפקד הקבוצה – שאולי, ונראה לי שהייתי בסדר. במסע הזה גיליתי את חשיבות הקשר עם המפקד – אותו קשר משפיע, וישפיע, על איכות החיים של כל חייל ביחידות קטנות ומובחרות.
המסע השני היה עם חניכים אחרים ומפקד אחר. הרגשתי שאין כימיה ביננו. סיימתי בהרגשה פחות טובה.
היום האחרון – ועדה: קבלה או הדחה.
המתנתי בחוץ עם שאר המועמדים, ללא התרגשות מיוחדת, מבלי להרגיש אם התקבלתי או לא.
תוך זמן קצר הבנתי שבעצם האנשים נקראים פנימה בסדר הסיכוי שלהם להתקבל. אלו שהצטיינו והתקבלו בוודאות נקראו ראשונים. אני? באמצע הרשימה.
את הוועדה ניהל פסיכולוג. שאלו אותי שאלות על הרקע שלי, שאלו אותי
״איך הרגשת? יותר טוב במבחנים הימיים או על קרקע?״
עניתי ״בקרקע. עם הים אין לי שום ניסיון.״
אמרו לי לצאת החוצה ולחכות.
יצאתי, חיכיתי חצי דקה, קראו לי פנימה.
"התקבלת".
כל החברים שרכשתי במבדקים התקבלו גם כן. התחלה טובה. טוב להתחיל את המסלול הקשה עם חברים.
חזרתי לבקו"ם. "הטירונות מתחילה עוד עשרה ימים. אין מה לעשות איתכם. סעו הביתה".
צלצלתי מהטלפון הציבורי הביתה. אבא שלי ענה.
"מה קורה?"
"התקבלתי לשייטת 13".
"מה?" צעק בתדהמה. ההורים כלל לא ידעו שניגשתי למבדקים ואולי לא ידעו מהי שייטת 13.
נסעתי הביתה שמח וטוב לב והעברתי את עשרת הימים עד תחילת טירונות בשייטת בריצות ואימוני כוח.
בוקר לא בהיר אחד – טלפון. אימי ענתה לטלפון. חבר מהגיבוש בטלפון.
"אתה רוצה לדבר עם יוני?"
"לא. רק תודיעי לו שביקשו שיצלצל לבקו"ם".
"אתה לא רוצה לדבר אתו?"
"לא"
צלצלתי לבקו״ם. "מצאו לך "בעיה" בצילומי הגב. אתה לא יכול להיות בשייטת. תחזור למיון מחודש."
למזלי, בבלגן בבקו"ם אחרי המלחמה איש לא טרח לעדכן את הפרופיל הרפואי שלי והוא נותר 97. אני מצידי לא טרחתי לעדכן את קצין המיון בבעיה שלי.
חזרתי לקצין מיון. מה נשאר? סיירת מטכ"ל. אני הולך לביתן רקפת. יושב שם מפקד ללא דרגות בשם עומר ומראיין אותי:
"איך אתה בריצות?"
"טוב".
"בבית ספר בריצות, אתה בין הראשונים?"
"כן".
בטח. המורה להתעמלות רון גילעם היה מחלק אותנו לשני מקצים על פי התוצאות. טובים וגרועים. אני תמיד ראשון בין הגרועים.
רשם את שמי במחברת וחזרתי שמח וטוב לב לאוהל. לא שמעתי מהם. כנראה גילו למה לא המשכתי בשייטת.
חוזר לקצין המיון.
״רוצה סיירת צנחנים״.
