אם נְדַמֶּה את הטרשת הנפוצה לחבל דק שנמתח בין פסגות, המשוררת נֹגה אוֹלמרט פוסעת ואפילו רוקדת עליו כמו לוליינית פלאים. זה אתגר סבוך של שיווי משקל, לא רק בין המחלה לבין דבֵקות בחיים ובשירה, אלא גם בין כנות שאין לה קץ – יכולת יוצאת דופן לתאר את רגעי הייאוש בכל חֶשכתם, את המפלות ומפחי הנפש, את תחושות התלות, חוסר האונים, הבושה – לבין נכונות מתמדת למצוא תקווה ולתור אחר המילים הכי צלולות ומדויקות כדי להאיר בהן את האפֵלה. מתוך שיווי המשקל הזה מתהווה שירתה רבת היופי של אוֹלמרט, שיש בה כאב נוקב לצד כוח יצירה בלתי נדלה.
אוֹלמרט לא מכחישה את המחלה אפילו לרגע, אבל מגייסת את כל כשרונה ואומץ ליבה כדי לתת לה קונטרה. היא מוכנה לנסוע עד קרלה שבהודו כדי למצוא הקלה, מתמסרת בכל ליבה לזיכרונות ילדוּת רחוקים כדי להעניק למאבקיה הֶקשר שיש בו עומק ושמחה, וכותבת שירים כאובים במיוחד על אימהותה לבנותיה בצל המחלה. מרתקים לא פחות השירים שכתבה בעקבות שבעה באוקטובר. גם בהם חותרת שירתהּ לשיווי משקל מיוחד במינו, בין נקודת המבט של משוררת שנאבקת על עצם החירות להניע את גופה כרצונהּ, לבין שיקוף קורע לב של האסון הגדול שמקיף את כולנו.
אלי הירש – משורר, מבקר ועורך הספר