30 באפריל 1945. במחנות הריכוז והפרך של מכלול קאופרינג שליד מינכן משתחרר אדם משליטת הנאצים. עוד חודש ימים הוא יימצא בתנאים בלתי נסבלים ומסוכנים לא פחות. אדם בן 43, תחילה משקלו היה 28 קילוגרם ולאחר מכן 32 קילוגרם. הוא תשוש, נפוח מרעב; פגוע ברכיים, אינו יכול לקום ממקומו בלא עזרה, לא כל שכן לנוע, לצעוד. חוּלץ בנס ממרתף גופות המיועדות לקבורה. הוא עדיין אינו יודע כי איבד את ראייתו בעין אחת. פניו ופדחתו מכוסים פריחה ודלקות מוגלתיות.
בעת פינוי מחנות הריכוז מערבה, ההצעדה האחרונה לעבר האלפים הטירוליים מביאה אותו למחנה אלאך (Allach) שליד דכאו. הוא מגיע לשם אחרי שישים קילומטרים ויומיים של צעידה טראומטית, ונשאר שם עם שאריות התשושים והכושלים שנמצאו לא מתאימים להמשיך בצעדת המוות. כנראה נועד להם סוף אחר. ובכל זאת הוא עוד מוצא בו את היכולת החיונית לעקוב אחר האירועים סביב, לימים שיבואו.
יומיים בלבד אחר השחרור הוא כבר מתחיל לכתוב, בעודו נשען על פינת שולחן באולם צפוף שנדחסו בו 150 איש, בלי פיסת רצפה לשבת או לשכב עליה. פניו נפוחים, רגליו צבות, הוא כמעט שאינו יכול לנוע ממקומו — חודשים אחדים לפני כן מעד בלילה על חוט תיל, נפצע קשה בברכו, ואושפז לתשעה שבועות בחדר החולים.
אבל כעת כבר השיג — תמורת מנת אוכל — פנקס ועיפרון, והוא רושם. בראש הדף הראשון הוא כבר מכריז: "לא אמות כי אחיה ואספר". וכך גם בראש המחברת השנייה. בימים ראשונים אלה הוא כותב בשפת אמו, יידיש. רק כעבור חודשים אחדים, כחלק משיקומו הנפשי, ישוב אל העברית, שפתו השנייה, שבה לימד ויצר שנים רבות.
באופן בלתי נתפס הוא מוצא את הכוחות להעלות על הכתב פרטים מתלאותיו ומחיי הציבור סביבו בחודש האחרון לכליאה. את רוב הדברים הוא רושם בעין של עיתונאי והיסטוריון, בלי סופרלטיבים מוגזמים, בלי אנחות של שוד ושבר, אלא בסקרנות בלתי נדלית ובערנות לַכֹּל. שרידים ממחנות אחרים מגיעים אליהם — והוא כבר מתעד מִקורותיהם. מונה נפטרים ונקטלים, בעיקר ממכריו, אנשי ציבור ומורים יוצאי ליטא. רק בין השיטין מצטיירים גם קורותיו שלו.
כתב ידו, אף שהוא קשה לפענוח, סדיר ויציב למדי. הוא מנקד כהלכה בקמץ ובחולם, מצטט פסוקים מהתנ"ך ואמרות בלטינית.
הזיכרון שלו מדהים. בימים הבאים הוא כבר רושם תיאורים מקיפים של ההתרחשויות במחנות השונים סביב; המציאות היום־יומית בקָצֶטים; התחלואה ושיעורי התמותה בכל יום; סדרי היציאה לעבודה; היחסים בין האסירים וההיררכיה הפנימית; מעשי הרשעות — גם של בני עמו — ומעשי ייאוש וגבורה של יחידים; מעשים של עזרה הדדית ומעשי מופת של אנושיות. וגם את הכמות היומית של הלחם והמרגרינה ואת מספר הגרמים של ריבה או דבש שהיו מקבלים מפעם לפעם הוא יודע למסור.
הוא כותב בסגנון הספרותי האופייני לו, ביידיש העשירה שלו, מנקודת התבוננות אוהבת אדם. גם כשהוא מתאר מעשי אלימות וכוחניות בקרב היהודים, הם מתוארים במעין קריצת עין של צופה אוהד מן הצד.
כתיבתו מאופקת גם כשהוא מתאר התקפה של מטוסים אמריקניים סביב הטור המוצעד. המטוסים חגו מעליהם, זיהו שהם אסירים ולא עשו דבר. ואין כאן ולו אנחה או קריאה נרגשת אחת לטייסים — הצילו אותנו, הושיעו!
וכך גם הלאה. הוא מספר על ההפצצות סביבם כשהיו כלואים בבלוק 26 באלאך, ומתאר בקור רוח שבשעות הערב נפלה פצצה אפילו במחלקת החולים שאליה ביקש להתקבל באותו בוקר, אבל דחפו אותו החוצה והפילוהו (רופאים הונגרים קשוחים).
כיצד היה לו בחודשים הראשונים אחר השחרור כוח נפשי ופיזי להתמיד ולהעלות בקדחתנות את קורותיו המפורטים על גבי מאות דפים? ידידי ר', פסיכולוג במקצועו, מנסה להשיב על תמיהותי: זו הייתה דרכו של קפלן להתגבר על ההלם והשבר שניחתו עליו עם השחרור.
בענייניות מאופקת הוא חולף על פני אירוע אישי חשוב ביותר. בחודש יוני 1944, שנתיים וחצי אחר הגלייתו, הוא מועבר לעבודות הקמת שדה תעופה בפוניבז', הסמוכה לקובנה. בזכות השתדלות של ראשי גטו קובנה היה לו סיכוי לחזור משם ולהתאחד עם משפחתו. ואכן, משאית ראשונה יצאה לדרך, וכעבור שבוע הייתה אמורה להתבצע ההעברה השנייה. הוא מחליף מכתבים עם רעייתו, מקבל ממנה מאכלי בית ובגדים וידיעות על הילדים, שכבר נמצאים במסתור. ואז מתחולל לפתע שינוי דרמטי. פריצת הצבא האדום בוויטבסק מביאה אותו לשערי ליטא, והגרמנים מתחילים בבהלה להסיג את כוחותיהם, וגם את אסיריהם, בואכה גרמניה. וכך, על סיפּו של שינוי דרמטי, הכל משתנה ומתהפך. במקום לגטו קובנה הוא מובל לעמק הבכא של דכאו. שם נועדו לו תשעה חודשים נוספים של גיהינום, מן הימים הקשים ביותר שעבר. לו ולאשתו לא תיקָרה עוד הזדמנות להימלט יחד. הוא לעולם לא יראה אותה שוב. רעייתו נספית בעודה מחכה עד הרגע האחרון לאפשרות שובו שלו.
כיצד עמד בכל אלה, כיצד נשא גם זאת?
מזיכרונותי הראשונים: אנו מלווים את אבא לשערי האוניברסיטה הליטאית שבה השלים בהדרגה תואר בהיסטוריה — אמא, אחותי הצעירה יהודית על זרועה, ואנוכי. אנו מגיעים עד לדלת של מגדל גבוה שבשולי הבניין, נפרדים ממנו, והוא אומר לנו: המתינו וּרְאו לאן אני מגיע. אנו מביטים כלפי מעלה, ואכן, כעבור דקות אחדות ניבט אלינו אבא ממרומי חלון המגדל (קומה שלישית בוודאי), מנופף אלינו בידו.
הנתיב הזה של למדנות, כתיבה, ספרים והוצאה לאור אפיין את אבי כל חייו.
ראשית המשפחה של אבי בעיירת הולדתו וולוז'ין. אימו פרנסה את המשפחה בזכות חנות קטנה שהורישה לה דודה ערירית. אביו, יהושע גלפר, יליד בוברויסק, מהפכן בדרכו, עזב את עדתו החסידית למען לימוד מעמיק בנוסח המתנגדים בישיבת וולוז'ין המהוללת שבמערב ביילורוסיה והיה שם לעילוי ולמורה הוראה. שם צמח ישראל הצעיר, שמילדותו הסתובב בתוך קהל הלומדים. בספר שלפנינו מצוי מכתבו של קפלן, שכתב ממיטת החלמתו בבית חולים גרמני, אל הסופר יצחק ריבקינד בארצות־הברית. בכושר זיכרון מרשים הוא שב ומשתף אותו בחוויות שחוו כשלושים שנה קודם לכן בישיבה שבה כנער צעיר היה בעצם עד ראייה ושמיעה בלבד. כמנהג אותם ימים, בן עשר שלחוהו לישיבה במקום מרוחק, והוא היה שב לביתו רק בחופשות.
נגזר על אבי לחוות שתי מלחמות עולם. הראשונה גרמה לפיצול משפחתו כשקרבה אליהם החזית. ישראל בן החמש־עשרה וכמה מבני המשפחה נתקעו בצד הגרמני בווילנה, מנותקים מן האם ומבני המשפחה האחרים שנותרו בוולוז'ין, בצד הרוסי, כשהנהר ברזינה (Berezyna) הסמוך מפריד בין שתי המעצמות.
עשרים שנות החיים שבין שתי מלחמות העולם היו אינטנסיביות מאוד. קפלן הכשיר את עצמו להוראה ומצא את מקומו בבתי ספר עבריים בקובנה. בתוך כך החל לבוא לידי ביטוי כישרונו הספרותי. כבר כשהיה בן עשרים ושתיים החלו להתפרסם רשימותיו הראשונות, בעברית וביידיש. קלמן זינגמן (זימרני), מייסדו ועורכו של כתב העת וויספּע, השכיל לרכז סביבו חבורת משכילים צעירים, שוחרי אמנות וספרות, ובהם גם אבי. שם הוא פגש בראשונה את אמי, לאה גרינשטיין, שכבר בנעוריה ניכרה בה נטייה להבעה ספרותית, בעיקר בשירה.
אחר שנות חיזור אחדות, שבהם התקשו שני האינדיווידואליסטים ליצור קשר בר־קיימא, ביום חול שגרתי, היום האחרון של שנת 1931, הם ניצלו את הפסקת הצהריים בעבודתם והתייצבו במשרד הרבנות לקיים מצוות חופה וקידושין, כשרק שני חברים, עדים, מלווים אותם באירוע הזה. כעבור שנה וחצי נולדתי. בעוד הם מקימים משפחה אבי השלים בהדרגה לימודים גבוהים באוניברסיטה הליטאית של קובנה. נושא עבודת הגמר שלו בהיסטוריה היה — אירוניה של הגורל — האינקוויזיציה בספרד. הוא גם עמד בבחינות ההסמכה להוראה, בחינות מחמירות שנערכו בשפה הליטאית. הוא היה פעיל בוועד לטיפוח ההוראה העברית, ובשיתוף עם מורה נוסף הוציא שתי סדרות של ספרי הוראת העברית לכיתות הראשונות של בית הספר.
בילדותי — שהסתכמה בשמונה שנות חיים בלבד — התלוויתי אליו לבתי דפוס ולמערכות עיתונים. "הבחור הזעצער" (סַדָר) היה מזהיר אותי מפני האותיות הלוהטות יצוקות העופרת; ריחן עדיין עולה בנחירַי. במערכת ספרי הלימוד ביקש ממני הצייר יעקב ליפשיץ חוות דעת על ציורים תמימים שעמד להכליל ב"אלפון עברי" שהכין אבי (ונכלל בו גם סיפור שאחותי ואני היינו גיבוריו).
בחוג הסופרים הצעירים "מיר אַליין", שהורי היו הנשואים היחידים שנמנו עימו, הייתי מושא השעשוע, המתיחות וההפחדות של רווקים משולחים. בקייטנות הייתי מזדנב אחר אבי המהלך בשדות ומנהל ויכוחים סוערים עם הסופר הצעיר אליעזר היימן שהיה בא לבקרנו. בבית הייתי עד לוויכוחים ספרותיים בין הורי. פעם הדגים לפנינו אבא בתנועות זרועותיו וגופו את התמונה המשעשעת בסיפור שעתה זה סיים לכתוב על קרענצל הנגר, המנסה להפיס את דעתו של בעל הבית שמתמרמר על מקומו ועל מידותיו של הארון שהתקינו הנגר ועוזריו.
שליחותו הספרותית לא נעצרה גם בגטו. הוטל עליו לתעד בחשאי את קורות הגטו. ואולם כעבור כחצי שנה בלבד הוא נותק מאיתנו והוגלה לגטו ריגה, ומשם הועבר לשורה של מחנות ריכוז קשים ביותר בלטוויה.
גם בתנאים הקשים של גטו ריגה לימד אבי את קבוצת הילדים, ככל שהיה אפשר ללמד בתנאים האלה. הדי פרשה זו מצאו מקומם ברשימה קורעת לב, "האָנאָראַר" (שכר טרחה) כותרתה, שבה הוא מספר על השי האחרון שנתנו לו תלמידיו — כיכר לחם וחמישה תפוחי אדמה צלויים — קודם שהועבר לקייזרוולד. בתוך חודשים אחדים לא נשאר בחיים איש מהילדים האלה...
התלאות הקשות ביותר לא עקרו את יצר התיעוד שלו. בקייזרוולד הנורא גילו בכיסו עיפרון זעיר ופיסת נייר וגזרו עליו תלייה פומבית לנוכח מִפקד של הכלואים כולם. כשכבר עמד על הגרדום, נצטווה לסבן בעצמו את עניבת התלייה, למען יראו וייראו. בסופו של דבר, מעשה נִסים, הוחזר לשורות המִפקד. ביטויי ההומור השחור של הכלואים שאסף במחנות המוות מצאו בסופו של דבר מקום בפרסומיו אחר השחרור.
ידידו העיתונאי ק' שבתאי (קלוגמן) פרסם מפיו של המהנדס פמיליאר את הסיפור הזה: בהיותו מודד מוסמך נתנו לו הגרמנים בדכאו עבודה מקצועית בתחומו ותנאי כליאה משופרים. כשפגש במכרו משכבר קפלן, שאלוֹ כיצד יוכל לעזור לו. תשובתו של קפלן מזה הרעב לא הייתה פרוסת לחם או בדל גבינה, אלא "השג לי פיסת נייר ועיפרון".
לכאורה הוא השתחרר. אבל גם בתקופת האשפוז הארוכה שלו בבית חולים במינכן לא פסק לחקור ולתעד את סיפורי הניצולים שהיו סביבו. כהמשך הטבעי יזם, עם מאיר פייגנבוים, להקים את הוועדה ההיסטורית בחסות ועד שארית הפליטה ולמסד ככל האפשר את תהליך איסוף העדויות הטריות מפי הניצולים.
שלוש שנים וחצי עשה קפלן במינכן אחר השחרור, ובמהלכן ליווה בעיניו הבוחנות את התהליכים שהתחוללו בקרב הישות המשונה המכונה שארית הפליטה. לא נעלמו מעיניו מעשי העוול והפרוטקציה של בעלי השררה, מעשי קיפוח וכוחנות, אשר לא פעם גם הוא עצמו נפל להם קורבן. הדים של אלה נוכל למצוא באחדים מהמכתבים ששלח לידידיו.
אחר ניתוק של כחמש שנים נפגשנו מחדש. ושוב, כפעם, הייתה גיחתנו הראשונה מדירת מגוריו אל מערכת העיתון אונדזער וועג שבה עבד. שוב פגשתי סדרים ועורכים. כאן לא יצקו אותיות מרובעות — הסדרים פשטו על מזבלה שהגרמנים השליכו בה לוחות עופרת. כך נולדו מחדש אחר המלחמה, בחיקה של מינכן החומה, ערש הנאציזם, הפרסומים הראשונים באותיות עבריות.
היינו יחד שלושה שבועות בלבד. באביב 1946 הזדמנה לי אפשרות העלייה לארץ במסגרת עליית הנוער, ונקלטתי בבית אחותו של אבי בתל אביב.
בדיעבד אני יכול להבין את החלטת אבי לשגר אותי לארץ. שבור ורצוץ נפשית וגופנית, הוא לא חש באותה העת מסוגל לקיים תא משפחתי מסודר.
אף שזמן רב התעלם ממצבו החומרי של אבי, ייחס ועד שארית הפליטה לעבודתו חשיבות רבה כל כך עד שריתק אותו אליה ומנע את אפשרות עלייתו ארצה בטרם הקמת המדינה. כך גם לא התאפשרה הצטרפותו אלי. אבי עלה לארץ שנתיים לאחר מכן, התיישב בתל אביב ובנה קן משפחה חדש עם דיצה פרנקל־מורשצ'יק מן העיר שוולי, ניצולת שטוטהוף ששכלה את שני ילדיה. למחייתו עבד תחילה כפקיד אזרחי בצה"ל, בתל השומר. רק לאחר מכן, כשצבר יותר ביטחון ועבודת השגרה הכבידה על רוחו, חזר והתמודד עם ההוראה בבית הספר העממי כבימים עברו. כמה כוחות נפש נדרשו ממנו כדי להתמודד עם הצברים התוססים של בית הספר ביאליק בתל אביב! ואולם הוא הצליח בכך, והניח אחריו תלמידים אוהבי נפשו. באותם ימים הוא גם נרתם לעבודת העריכה של הכרכים הראשונים של האסופה ההיסטורית החשובה "יהדות ליטא".
כאשר הגיע לגיל שישים קם ועזב את עבודת ההוראה וחזר לשולחן הכתיבה. כתיבתו הספרותית היא ברובה ביידיש. רוב הנובלות המרוכזות בתשעת ספריו עוסקות בנושאים הקשורים בהווי של ארץ־ישראל, ובעיקר הפליא לתאר תמונות מהעולם החרדי של ימינו, מעין חזרה לעולם ילדותו. נוסף על כתביו החדשים פרסם מחדש נובלות שכתב לפני המלחמה והצליח לאתר בספרייה הלאומית בירושלים. כמה מסיפוריו החדשים נוגעים בהתנסויותיו האישיות בשנות המלחמה. סיפורים אלה אינם רבים, וקורותיו שלו עטויים בהם שם עט אנונימי, מעולם לא בקול אוטוביוגרפי ברור.
חיי נמשכו בקיבוץ תל יוסף, שבו חייתה אחותה החלוצה של אמי. שוב לא חזרתי לחיות עם אבי, אבל היחסים בינינו היו תקינים וחמים. הוא ליווה באהדה ובתמיכה את לימודי הגבוהים וביקר בכל תחנות חיי. כששהיתי בהיאחזות עין גדי עם קבוצת מתנדבים כדי להכין את המקום להתיישבות חקלאית באו הוא ודיצה לבקרני, לטייל בכל שבילי האזור, ואפילו לעלות בשביל הנחש למצדה.
כך גם בשנים הבאות, אחר נישואי. בתחנות חיֵינו ביטבתה, בכפר סילבר, ברחובות ובירושלים — אבא היה מבקר דרך קבע ומשחק עם שלושת הנכדים. הם זוכרים אותו כסבא חם ומשעשע. לקראת ביקוריו היה מכין מראש מטעמים למיניהם ופתקי הגרלה לצידם. בברכת אריכות ימיו זכה גם להכיר ארבעה מניניו.
ישראל קפלן היה איש טוב מזג, נוח לבריות, צנוע, קורן, מלא הומור וגדוש סיפורים ("מעשה'לעך"), שופע ידע בכל תחום ובעיקר כמובן ביהדות, בקי בפרטי פרטים של חיי יהדות ליטא שנגוזה מהעולם. הוא היה חובב הליכה, גמע מרחקים ברגל, בסקרנותו היה מוכן תמיד שאקחהו לראות ערים חדשות, כבישים חדשים, אזורי פיתוח חדשים. המתבונן מהצד לא היה מעלה בדעתו אילו צלקות עמוקות נשא בקרבו.
התמונה השגורה בבית אבי — מעל השולחן שבאמצע חדר העבודה מנורה רבת עוצמה משתלשלת מן התקרה והוא רכון על ניירותיו. שעות על גבי שעות, בעט נובע, באותיות זעירות, הוא מעצב על דף לבן את הנוסח החדש של טקסט ספרותי אשר הוא עובד עליו. בהדרגה הולכות ונמחקות המילים הרשומות ואת מקומן תופסים ניסוחים חדשים, מושחזים וחדים יותר, מדייקים יותר לקלוע ללב הביטוי שחוֹמֵר בקרבו של המחבר. מילה תחת מילה, משפט אחר משפט. וכאשר נגדש הדף בתיקונים עד ללא נשוא, יעתיקוֹ אל עמוד חלק חדש וחוזר חלילה, עד שהנוסח האחרון — אולי העשירי או התריסר — יניח את דעתו.
אבני היסוד בעולם של קפלן היו "די ווערטלעך" — האמרות. הוא סגד להן, חיזר אחריהן, עָבַד אותן ללא לאות. אופייני לטקסטים של קפלן שארוגים בהם מימרות והיגדים מפי העם, מרגליות שאסף וליקט כל ימי חייו. מעין מערכת יחסי גומלין שוררת כאן — הוא אוסף, מעבד ומחזיר אותם מגובשים, משובצים בתוך טקסטים ספרותיים. וכשתמה המלאכה והקטע הספרותי אשר ארג מניח את דעתו, שוב אין להבחין אם האבנים הטובות המשוקעות בו הן אבנים מקוריות אשר קלט מפי העם — הפֿאָלקסמויל האהוד עליו — או אבנים שליטש בכישרון ידו והעניק להן את הברק המכושף.
התוצאה הסופית — עלילות חיים מרתקות ביידיש יפהפייה, צבעונית ומושחזת, טקסטים הנלמדים באולפנות האקדמיות. ספריו זיכו אותו במיטב הפרסים המיועדים לסופרי יידיש ולעשרות מאמרי שבח וביקורת.
ואולם קפלן שבעל פה נותר כעושר השמור למאזינים מעטים בלבד. כאן השתלבה יוזמתו הברוכה של המורה הוותיק אברהם זימרני ז"ל. שלשלת הדורות! אברהם היה בנו של קלמן זימרני שהוזכר לעיל. בסבלנות אין קץ, באורך רוח לא מועט, החל אברהם לבוא באופן סדיר לביתו של קפלן שנה אחר שנה ולרשום מפיו את אמרותיו. אוצר פולקלורי עשיר, מאגר של מאה שלמה. וכך הלך הסל ונתמלא באבנים טובות, והפרי הבשל — פֿון פֿאָלקסמויל און מײַנס (מן הביטוי העממי ומשלי) — ראה אור עוד בטרם עצם אבי את עיניו.
פעילותו הספרותית האריכה ימים. שלושה ספריו האחרונים ראו אור כשכבר היה אבי בן יותר מתשעים שנה. שמותיהם גם הם רומזים על הרוח האופטימית שבצד ההומור ליוותה אותו כל חייו. באחד מהם, "ראנדן" (שוליים), טבע את האמרה שאפשר לראות בה מוטו של פעילותו הספרותית: "אם אניח את הנוצה מידי, תונח נוצה מעל אפי".
גם אחר שאיבד את רעייתו, שעִימה היו לו חיים יציבים וטובים, זכה ונשאר צלול עד ימיו האחרונים, משקיע את שארית מעייניו הרוחניים בקריאת פרקי תנ"ך, עד פטירתו בגיל המופלג של מאה ואחת וחצי — פיצוי מה של הגורל אשר המר לו כל כך. כשהיו שואלים אותו לסוד אריכות ימיו, היה עונה בהומור קפלני אופייני: "מה השאלה? — צריך לעבור את דכאו".
מה ידעתי על שעבר עליו? מעט עובדות שהיה מפטיר לפעמים באוזני. יומיים אחר שנפגשנו מחדש גילה לי כי עין אחת שלו נפגעה בצעדת המוות. היא שבה לראות בליל פגישתו איתי...
על סיטואציות אחדות מהתנסויותיו יכולתי ללמוד משורה של סיפורים שכתב. תמונות חיות המתארות בריגדה בעבודתה, את המעמד על הגרדום או את האווירה ב"קראַנקן־בודע", מחפורת החולים, ואת השיחות שהתנהלו בה בין אלה שעדיין הייתה להם תקווה לשוב לחיים.
אבא חסך ממני הרבה פרטים מִקורותיו בארבע שנות הכליאה שלו. נראה שקשה מדי היה לו לספר לי עליהם, ואילו אני, כנער צעיר, ודאי גם לא הפצרתי בו יותר מדי. המצב המשונה הזה הותיר בליבי שנים רבות תחושת החמצה לא מובנת, מתסכלת. רק כעבור חמישים שנה נפרשׂה לנגד עיני התמונה המלאה יותר. התגלית הגדולה והמרעישה התרחשה אחר פטירתו. מטבע הדברים היה עלי, בנו יחידו, לפנות את תכולת דירתו, משימה טראומטית המוכרת לכל אובד הוריו. בין התיקים הרבים וקובצי המסמכים הבחנתי בקופסת קרטון ישנה, עטופה בעיתון ישן וקשורה בחבל מרופט. היו בקופסה שבע מחברות בגדלים שונים ולצידן כמה מפות ישנות של בווריה. די היה במבט אחד להבין כי מדובר ברשימות אישיות של אבי. בדחילו ורחימו נטלתי אותן לביתי, ושנים אחדות לא ההנתי לדפדף בהן.
עד שהגיע היום ובהדרגה החילותי לסרוק אותן ולהיכנס לתוכן. ארבע מחברות של יומן אשר תחילתו ביום השני שלאחר השחרור, ושלוש מחברות שרשם בשהותו בבית החולים שוובינג במינכן. באלה האחרונות שִׁחזר אבי מזיכרונו בפרטי פרטים את קורותיו בשנות הכליאה מאז גטו ריגה ועד דכאו, קרוב לשחרור.
חלף זמן עד שקיבלתי עלי את הטיפול בארבעת יומניו — אלה המובאים כאן. מאחר שכתב היד של אבי מוכר לי, לא התקשיתי לפענחו. הקלדתי את הטקסט קמעה־קמעה ובתוך כך צלחתי בהדרגה את הבנת החומר. התגלו לי קורותיו המפורטים בזוועת דכאו ובימי שיקומו.
הפתעתי מן החומר הייתה גדולה. בגטו קובנה זכינו, ובאמצעות מערכת קשרים חשאית התאפשר לאבי לשגר לנו מדי פעם בפעם מכתב ולנו התאפשר להשיב לו. מתוך דיווחיו הקצרים בלשון סגי נהור הצטייר לנו כי הוא חי, אומנם במנותק מאיתנו, אך בתנאים דומים לתנאי הגטו על שגרתו, תלאותיו וסכנותיו. לא היה לי מושג — ואני מניח כי גם לאמי לא היה — שכעבור כמה חודשים של מחסור חמור במזון בגטו ריגה הוא הועבר למחנות ריכוז (קייזרוולד, שפילווה) שלא ידענו עליהם דבר. המשטר והתנאים במקומות האלה היו כמו במחנות האימים בגרמניה שאליהם הועבר לאחר מכן.
מעניין שברשימותיו אין הוא מזכיר שניים מהאירועים הטראומטיים שחווה — הכנת חבל התלייה לפני הוצאתו להורג שלא יצאה לפועל והשלכתו למרתף של גוויות מיועדות לקבורה. אילולא שמעתי עליהם מפיו, לא הייתי יודע עליהם, אף שבסיפור "נײַע אײראָפּע" הוא מתאר מצב דומה לאירוע האחד, ובמכתבו מיום 2 בספטמבר 1945 אל ידידו מנדל סודרסקי בארצות־הברית נזכר האירוע האחר. יש בכך אולי משום עדות על הנטייה החזקה להדחקה שהתמודד עִימה בתקופת כתיבת זיכרונותיו.
רשימותיו על דאגתו לגורל ילדיו ורעייתו בהיעדר ידיעות עליהם ולאחר מכן על ההלם שבעקבות קבלת הידיעות הנוראות, הן מעבר לכוח התייחסותי.
מדוע לא סיפר לי מעולם על המחברות האלה? אני חושב שגם בכך הייתה משום הדחקה. החבל והעיתון הנושנים שעטפו את קופסת הקרטון מעידים ששנים רבות לא נגע בהן. עם זה, תיקונים פה ושם במחברות אחדות, המודגשים בדיו, עשויים להעיד כי בשלב מאוחר יותר עבר שנית על מקצת החומר, כנראה כשהכין שני מאמרים מקצועיים לפֿון לעצטן חורבן.
ואולי בכוונה הניח לי אחריו את החומר הבלתי מפוענח הזה, כדרך עקיפה לספר לי את כל אשר לא עמד לו כוחו לספר במו פיו? זכיתי על שהעניק לי את המסר הזה, שבפרסומו כעת אני מנסה להעבירו הלאה, לא רק לבני משפחתי אלא לדורות הבאים, ולהגשים את המוטו שכתב בראש המחברות: "לא אמות, כי אחיה ואספר!"
תודתי האישית לוויקי שיפריס על שהשכילה בכישרון רב לתרגם את לשונו העשירה והמגוונת של אבי מיידיש לעברית. הערכתי הרבה לד"ר עדה שיין על בדיקת היומן מהזווית המדעית ועל העשרתו במידע רב, הן באמצעות המבוא והן בהוספת הערות השוליים לאורך כל הטקסט. אני מודה מקרב לב לאילנה דנון, עורכת הלשון הקפדנית, על עבודתה היסודית. שלמי תודה לאנשי מערכת ההוצאה לאור של יד ושם, אשר השקיעו עמל רב בהבאת היומן לדפוס, ובמיוחד לאינה גוזמן שרגורודסקי, שפעלה בדקדקנות זהירה ובקור רוח רב בעבודה על חיבור מורכב זה. בכבדו את אחד ממניחי היסוד למעשה האיסוף של עדויות שארית הפליטה — תרומה חלוצית לשליחותו — סוגר יד ושם מעגל היסטורי.
שלום קפלן־אילתי
ירושלים, דצמבר 2018