קורא תמים יראה ב״חלאות יקרות לליבנו״ אסופה של סיפורי בדידות עירוניים על דמויות שוליים בחברה הישראלית. אבל הסתפקות בכך תחמיץ את המארג הלשוני הסמיך והבארוקי של ריטה קוגן, המטפלת בחומרים המציאותיים ביותר במבט משתהה של משוררת ומתרגמת.
שלוש הנובלות שבספר מציבות במרכזן דמויות המוגדרות דרך חריגותן: סיגלית, סטודנטית בטכניון, הנאבקת בדימוי גופהּ אגב האתגר האקדמי; יבגני, מהנדס המשליך את תסכוליו הקיומיים על דפי ספרות צרפתית פרובוקטיבית; ועדי, אומנית קרמיקה כושלת, הפועלת בשולי הזוהר של תעשיית האירועים. כולם "חלאות" במידה זו או אחרת – דמויות פגומות ומרהיבות, המבקשות להיגאל ולהתאהב בדרכן, גם אם דרך זו רצופה כישלונות.
המוטיב המניע את העלילה הוא המפגש המקרי, לעיתים עם אדם בשר ודם ולעיתים עם ספר. מפגש זה יוליד את הבקשה הצנועה של "האפשרות של אי" ואת החיפוש הנואש אחר אהבה אמיתית. דמותה של ויטה, חוט מקשר בין הנובלות, מעניקה ליצירה איכות של פריקוול וסיקוול גם יחד, ומטשטשת את הגבולות שבין העלילות השונות. השפה כאן היא מעשה מרכבה חושני ומלוטש, משחק ספרותי שבולל ומפרק ז'אנרים שונים, והעברית עצמה מתגלה כאלופת הגילוי והכיסוי.
ייחודו של הספר טמון במתן קול לאלו שחריגותם איננה בגדר "פרא אציל" ואנושיותם חשופה ויומיומית. הגיבורים של קוגן נטולים כוח ושררה, מתקיימים בשוליים הצרים של המרחב הישראלי, אך במילותיה מעניקה להם קוגן מקום למימוש כבודם וחירותם.
זהו ספרה השני בפרוזה של ריטה קוגן והוא מבסס את מעמדה כקול מקורי וחריף בסיפורת העברית העכשווית. כתיבתה הופכת את הכיעור והיבלות ליופי עוצר נשימה ומציעה התמודדות נוקבת עם המתח שבין הכמיהה לקשר לבין הבדידות המזהירה של ה״אני״ האוטונומי.