1
מסיבות ההפתעה הקבועות של ראול ושלי מתקיימות מדי יום חמישי, בשעה 14:00 בדיוק, כבר 25 שנה. פעם ראול מפתיע אותי ופעם אני אותו. ביום חמישי ההוא הגיע תורו להפתיע, אבל הוא לא הופיע.
בניגוד אלי, שמתנהלת כמו תיירת בתוך הזמן, מארגנת הכול בהתרגשות ובחיפזון ברגע האחרון, ראול — בן זוגי, אישי, או איך שלא קוראים לזה היום — על פי רוב מקדים להגיע. הוא מקפיד על כך כפי שהוא דואג לארגן ולסדר כל דבר בחיינו. את המסיבות שהוא עורך הוא נוהג לתכנן מראש כאילו היו רומן חדש שהוא עומד לכתוב: מתאים בתשומת לב את התאורה, את מערכות הלבוש, את הניחוחות ואת הטעמים.
ביום חמישי ההוא קבענו להיפגש בבית. חיכיתי לו רבע שעה שהפכה לחצי שעה שנמתחה לשעה וחצי. התקשרתי אליו שוב ושוב, והוא לא ענה. ״איפה אתה?״ סיננתי בכעס מרוסן בהודעה קולית והוספתי בדאגה: ״מקווה שהכול בסדר, אתה בא?״
צעדתי הלוך ושוב בסלון. אולי הוא מתעכב כי ההכנות הפעם מורכבות במיוחד? פעם הזמין למעני בקבוק במהדורה מוגבלת וסודית של היין האהוב עלי מיקב קטן בריוחה שבספרד, ואני מזגתי אותו לטבורו ואז ליקקתי אותו משם. כדי להזמין את היין הנדיר, גיליתי אחר כך, ראול שמר במשך שנים על קשר עם בעל היקב שבו ביקרנו באחד מטיולינו לחו״ל. נזכרתי גם במסיבה שבה הפגשתי את ראול עם אחד הסופרים האהובים עליו, צבי תבואה, שהיה מיזנתרופ ידוע. התכתבתי איתו במשך כמעט שנה עד שהסכים לארח את ראול ואותי לתה בדירתו הקודרת חודשיים לפני שנפטר. במסיבה אחרת לקח אותי ראול לחנות ספרים משומשים. שם, הציב בפנַי כתב חידה, שהפנה אותי בזה אחר זה לכרכיהם הבלויים של ספרי הילדות האהובים עלי ביותר. מתוך כל אחד מהספרים נפל לידי פתק שבו נכתבה שורה אחת. בזו אחר זו, הצטרפו השורות לשיר אהבה שכתב לי.
במשך 25 שנה היו גם מסיבות שהתבטלו, אבל הצלחתי להיזכר רק באחת שראול נעדר ממנה בלי התראה. גם אותה, ידעתי, תכנן היטב.
רצפת הפרקט הדהויה גנחה תחת רגלי בפלאץ׳ פלאץ׳ פלאץ׳ מאומץ. הריח שעמד בחלל האפלולי של הבית הישן שלנו בפרדסיה היה כבד ודחוס. ידעתי שאני צריכה לאוורר יותר — ״לפתוח חלונות״, כמו שאמא שלי הייתה אומרת — אבל לא עשיתי את זה כמו שלא עשיתי עוד כל כך הרבה דברים מאז שפיטרו אותי מהעיתון. שאפתי את ניחוח האבק שעלה מהספרייה העצומה שראול התעקש לתחזק ונתקעתי מול קיר בגוון שהתכנה בורדו.
לפני חמישה חודשים, כשרואי, הבן שלנו, נסע לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה, זה נראה לי כמו רעיון טוב לצבוע קיר אחד בסלון בצבע אדום עמוק, אבל בחלוף החודשים הצבע התכהה, משום מה. כעת ניצבתי מול קיר בצבע חום צואתי, ותהיתי אם בית ששוהים בו זמן רב מדי יכול להיקרש סביב הגוף, להיטוות סביבו כמו פקעת, להתהדק סביבו כמו קבר.
פניתי לשירותים שבקומה התחתונה, פסעתי לתוך החדרון המחופה חרסינה ונעמדתי מול המראה העגולה. קירבתי את פני לזגוגית ובחנתי את עורי תחת אור הפלורסנט חסר הרחמים. ידעתי שהגעתי לגיל שבו רואים על אנשים את החטאים שלהם: את כוסות היין המיותרות, את העשן שנאחז בריאות, את המזונות הרעים ואת המחשבות הרעות. כולם זורמים בין הגבות כנחלים שמתרחבים ומעמיקים. זה הגיל שבו הזמן, כמו חוב שהלך וצבר ריבית, מגיע למועד הפירעון שלו ושולח נציגי הוצאה לפועל, שגובים בידיים בלתי נראות את כל מה שהעור והעצבים חייבים לו, ויותר.
מתחתי את עור פנַי מעלה, הרפיתי ובחנתי את הצניחה. ״פלופ״, סימנו הלחיים שלי. ״פליפ״, סימן הצוואר שהלך והתרופף בשנים האחרונות. צבטתי את לחיי ובחנתי כמה זמן לוקח לעור לחזור למקומו. די, תפסיקי, גערתי בעצמי לבסוף בלי קול. את לא רוצה להיות מלאה נקודות אדומות.
שטפתי את פני במים קרים וטיפסתי לקומה השנייה של הבית, מדלגת מעל המדרגה השלישית. הייתה שם מרצפת שהתרופפה, אבל לא תיקַנו כבר שנים. לקחתי סיגריה מהחפיסה שנחה על השידה שליד המיטה הזוגית, יצאתי לגג והתבוננתי ברחוב המנומנם תוך שאני מוצצת את הפילטר.
כשהתקרבתי לסוף הסיגריה, הטלפון שלי רטט. ״סוף סוף!״ מלמלתי, אבל כששלפתי את המכשיר מכיסי גיליתי שבמקום שמו של ראול, על המסך הבהב שם שלא ראיתי כבר שנתיים: אלכס.
״כן?״ שאלתי את המכשיר, מופתעת. לא ידעתי לאיזה טון לצפות. חששתי שאלכס מאוכזב מכך שלא התקשרתי אליו כל כך הרבה זמן, אבל בשנתיים האחרונות עברתי לא מעט שיט משלי, וזה לא כאילו שהוא ניסה ליצור קשר.
״ליליאן! מצאנו את זאב! מצאנו את שטיגלר!״ הכריז בלי הקדמה האיש שעמד לפני 25 שנים וחצי בראש צוות החקירה המיוחד שחקר את פרשת המתים הנעלמים. לפני שבכלל הבנתי מה אני שומעת, הקצה השמאלי של השפה התחתונה שלי נמשך מטה ואז מעלה ושוב מטה, כאילו חוברה אליו גומייה שמישהו משך ועזב. לא פעם, העווית הזו סיפרה שמערכת העצבים שלי נמצאת בעומס יתר עוד לפני שידעתי שאני מתרגשת או חוששת. שפשפתי את זווית הפה, סביב אזור הכיווץ, ופלטתי: ״מה?!״
״מה שאת שומעת, לסטוצ׳קה. מצאו את שטיגלר. תתאפסי על עצמך ותפגשי אותי בעוד שעה וחצי באבו כביר.״
2
אלכס ואני נפגשנו לראשונה בתחילת שנות ה־90. הוא היה אז קצין בילוש מתחיל במחוז תל אביב, ואני כתבת פלילים בתחילת דרכה, גורת עיתונות נלהבת.
פרשת המתים הנעלמים סחפה את שנינו: ארבע גופות שנעלמו ממקומות שונים במרכז הארץ, ואף אחד לא הצליח לגלות לאן או איך. לא נמצא דבר שקשר ביניהן, חוץ מהעובדה שהמתים היו כולם עריריים או מנותקים ממשפחותיהם.
כשנעלם זאב שטיגלר, המת הראשון, חשבתי שזה מעניין. ראיינתי כמה מהעובדים ומהדיירים בבית האבות מטע־החיים, שממנו נעלמה גופתו. שם פגשתי לראשונה את אלכס — שהיה אז הפקד המוצק, הנחוש והלא־לגמרי־מדוגם אלכסנדר אורלנד. הצלבנו מבטים סקרניים וחשדניים, שהתחלפו בהנהונים של זיהוי כאשר נפגשנו שוב בבניין שבו חי זאב לפני שעבר לדיור המוגן.
העורך שלי החליט שהסיפור לא שווה יותר מידיעה קטנה, ושינה את דעתו רק כשגופתה של אישה במעגל הזנות — אלה ויין שְׁמָהּ — נעלמה מפינת רחוב בדרום תל אביב. בלי להתגאות, אבל גם בלי להצטנע, אני הייתי הראשונה שקישרה בין המקרים. איתרתי את האישה שמצאה את אלה המתה, התקשרה למשטרה ונמלטה לפני שהניידת הגיעה. ״את בטוחה שהיא לא הייתה בחיים כשהתקשרת?״ הקשיתי. ״אם אני בטוחה?!״ היא אמרה כמעט בבוז. ״תאמיני לי, אני הייתי אחות בבית החולים הכי גדול בחרקוב, וראיתי הרבה גופות בחיים שלי. מתה זה מתה!״
בפינת הרחוב ההיא נפגשנו, אלכס ואני, בשלישית. אז כבר הפטרנו ברכות שלום הדדיות והחלפנו מספרי טלפון. אחר כך כבר הרשיתי לעצמי להתקשר אליו כדי להתייעץ לגבי פרט כזה או אחר בסיפור, ובמילים אחרות, כדי להפוך אותו למקור. המשטרה הואילה להכיר באפשרות שהתיקים קשורים רק אחרי שנעלמה הגופה השלישית, והודתה רשמית שכנראה צדקתי רק עם היעלמות הגופה הרביעית.
סיקרתי את הפרשה בלהיטות. באובססיביות, אם להיות כנה. זווית פי נרעדה באותה תקופה בתדירות מטרידה.
הייתי כתבת צעירה, אלכס היה ראש הצח״מ שהופקד על הפרשה, ונדמה לי שאת שנינו המתים הנעלמים רדפו כמו צל. הרכבנו, הוא בתחנה ואני במערכת העיתון, תרשימי זרימה עם שמות ומקומות, תאריכים ושעות. כל כיוון שעלה על הדעת נבדק: הכיוון הביטחוני, כמובן; האפשרות שמדובר בפטישיסט, אולי אפילו בנקרופיל. במשך תקופה מסוימת חשדתי שמדובר בפעילות של כת שגונבת גופות ועורכת בהן טקסים מורבידיים. בתקופה אחרת בדקתי אם ייתכן שמדובר בגורם שהזדקק לגופות לצורך ניסויים רפואיים, אבל אותיות התשבץ לא התקבצו יחד לתשובה ברורה.
וכמו שהגופות התחילו להיעלם, כך הן הפסיקו. הגופה הרביעית נעלמה בספטמבר 1992, וכשעברו כמה חודשים בלי גופה חמישית, התברר שלאף אחד לא היו עניין או משאבים להמשיך לחקור את הנושא. פרשת המתים הנעלמים הפכה לפרט טריוויה אזוטרי, כזה שצץ לפעמים בשיחות סלון כשהנושאים האחרים לשיחה אוזלים או מופיע במדור ״20 שאלות״ של ״הארץ״.
בשנים הבאות התקדמנו במסלולים מקבילים — אני במערכת העיתון ואלכס במשטרה. הוא הפך לאחד המקורות הכי אפקטיביים שלי, ואני פרסמתי ידיעות שלפעמים הובילו לפריצות דרך בחקירות שהוא ניהל או קידמו בצורות אחרות את האינטרסים שלו ושלי. כבר הייתי נשואה לראול כשנפגשנו, ואת רואי ילדתי כמה שנים אחר כך. אלכס התארס שלוש פעמים לאורך שנות היכרותנו, אבל מערכות היחסים שלו עם ארוסותיו תמיד היו הפכפכות וסוערות — לעתים קרובות הוא גם שיתף אותי בפרטים — וכולן התפרקו לבסוף.
עד לפני שנתיים וחצי, בערך, דרכו של אלכס לצמרת המשטרה נראתה סלולה. הוא חיכה להעלאה בדרגה ולמינוי לתפקיד סגן מפקד מחוז. בתיק האישי שלו כבר נצברו פיצוחי חקירות סבוכות, לא מעט מעצרים ואפילו עיטור האומץ שקיבל אחרי שהציל שוטר זוטר בזירת פיגוע ונפצע בירכו.
אבל אז מונה אלימלך בדש לתפקיד סגן השר לביטחון פנים. במובן מסוים הוא היה צריך להודות על כך לאלכס, כי בלעדיו, רוב הסיכויים שבדש היה עדיין במשטרה. ובעצם, גם בלעדַי: כמה שנים קודם לכן, אלכס הדליף לי הקלטת שיחה שבה בדש העביר לשר בכיר מידע — חסוי כמובן — על כך שמתנהלת נגדו חקירה סמויה בגין שוחד. הפרסום שלי עשה קצת רעש, ובדש הופרש מהמשטרה.
מאז היטיב בדש למרפק את דרכו במעלה הפוליטיקה הארצית, ובדרך כנראה ניחש גם מי היה המקור שלי. כשהגיע לכיסא סגן השר לביטחון פנים, הוא הגיש לאלכס נקמה קרה: במקום להתמנות לתפקיד סגן מפקד המחוז, אלכס הועבר לג׳וב שולי במחלקת המחקר והפיתוח באגף התנועה.
אחרי ששמעתי שאלכס הוזז מתפקידו — בשל מה שהדוברת כינתה ״קיצוצים ושינויי הקצאות״ — מצאתי אותו בבר בצפון דיזנגוף, שבו נהג לשרוץ באותה תקופה כשהיה חסר מעש או מדוכדך, לצד כמה אוהדי כדורסל קשישים. זה היה מקום קטן ואפלולי, שהיה פעם מפורסם ומזמן ירד מגדולתו. הכיסאות, השולחנות ודלפק העץ הכבדים בו תמיד היו דביקים מצבע שמעולם לא יבש וגם, כך חשדתי, משיירים של אינספור נוזלי גוף לא ברורים.
אלכס ישב לבדו בפינה על כיסא בר נטול משענת. שובל של אור יום נשפך דרך פתח הכניסה אל תוך החלל המחילתי ומלצרית יחידה עשתה ספונג׳ה בניחוח ריצפז, שהתערבב בריחות טיגון צ׳יפס לצלילי פסקול של להיטי רוק מהסבנטיז. אלכס רכן שפוף מעל לכוסית וודקה חורטיצה, שלצדה בקבוק ששליש ממנו כבר נלגם. מבטו היה נעוץ בציפורני ידיו. הן היו כסוסות כשלי.
״מה קורה, אלכס?״ שאלתי.
״מה קורה?״ משום מה הוא לא הופתע לראות אותי, ״הייתי צריך לדעת שזה יחזור אלי, לסטוצ׳קה,״ לשונו כבר הייתה כבדה מאלכוהול, ״זה מה שקורה. אבל מה יכולתי לעשות, הא? לשתוק? לאאאאאא, מה פתאום?״ המשיך, ״איזה לשתוק? אלכסנדר אורלנד אף פעם לא שותק, לא יודע לסתום את הפה שלו, הדולבויוב.״
״אתה לא יכול לערער?״ שאלתי אותו וסימנתי למלצרית שתביא לי כוס משלי.
״חה! לערער למי? על מה?״
״לאגף משאבי אנוש במשטרה? אולי לנציבות קבילות שוטרים וסוהרים, נו, איך קוראים להם, נק״ש?״
״מה נק״ש? מי נקש בראש שלך, לסטוצ׳קה? את הרי לא ילדה. את יודעת טוב מאוד שהם כולם בכיס הקטן של בדש. ימצצו משהו מהאצבע וידביקו איזה כתם לתיק האישי שלי כדי להצדיק את הפארסה הזאת,״ הוא נאנח והריק לגרונו כוסית של משקה שקוף. ״לסטוצ׳קה, אני יודע שאין לנו סיכוי, אבל אני לא אפסיק לנסות,״ נאנח.
״סיכוי למה?״
״לעשות את מה שאת ואני רוצים. להפוך את המקום הזה למשהו ששווה יותר מחור של תחת. למשהו ש... ש... שהוא פשוט בסדר, את יודעת. שעובד כמו שצריך. אחחח, רק אמא שלי ידעה איך העולם הזה צריך להיראות. חבל שהיא לא כאן כדי לעשות פה קצת סדר. נו, לפחות היא לא יכולה לראות אותי עכשיו,״ נאנח.
אלכס קמל בג׳וב החדש והעלוב שלו. ומאחר שהוא לא יכול היה לשמש לי עוד מקור יעיל, גם הקשר בינינו הלך והתפוגג. לא נעים להודות, אבל רק כשנבעטתי בעצמי מהעיתון, לפני כשנה, נזכרתי בו — ונמלאתי באשמה.
הייתי כתבת פלילים במשך יותר מ־25 שנה. זה לא היה רק העיסוק שלי, זו הייתה הזהות שלי. אינספור לילות העברתי באור הניאון החיוור של המערכת או בזירות פשע. כל זה לא הפריע ליוגב פפרניק, העורך שהיה מבוגר בערך ברבע שעה מהבן שלי, לזרוק אותי לכלבת האבטלה כשכתבות התחקיר שלי הפסיקו, לדעתו, להצדיק את המשכורת החצי־ראויה שקיבלתי. המו״ל של העיתון שבו עבדתי, שידע לשלוח לי בעקביות בקבוקי יין יקרים וגם לנסות להזמין אותי לשתות אותם בביתו בשעות הערב אחרי שסקופים שלי כיכבו בעמוד השער, לא טרח אפילו להתקשר.
הקילומטראז׳ שצברתי והידיעות הבלעדיות שפרסמתי לא עזרו. במקומי נשכר כתב צעיר — יותר נכון, פעוט — שניהל במקביל לעבודתו חשבון אינסטגרם עם עשרות אלפי עוקבים. בין תמונה אחת מזירת פשע לאחרת הוא פרסם סלפים מזיעים ממאמץ, לעתים קרובות על שפת בריכה, בבגד ים שלא השאיר הרבה מקום לדמיון. חשבתי שזו זילות מוחלטת של המקצוע שהייתי חיילת כל כך נאמנה שלו. הכתב זב החוטם ההוא ישב ליד השולחן שלי במערכת, העתיק הודעות לעיתונות ופרסם אותן בשמו לפעמים בלי לטרוח אפילו לשכתב, ואילו אני מצאתי את עצמי תקועה בבית עם קיר שהלך והשחים. כל ניסיונותי למצוא עבודה חדשה ככתבת פלילים נחלו כישלונות מוחצים, משפילים. ״גדלנו עלייך״, ״את מאבני היסוד של התחום״, החמיאו לי עורכים צעירים בכל המערכות לפני שנפנפו אותי בתירוצים כמו ״המקום הזה קטן עלייך״. הרגשתי שאני לא מבינה את העולם יותר. שהוא שורק במשרוקית כלבים שהאוזניים שלי לא יכולות לשמוע.
בזמן שחלף מאז, חשבתי מדי פעם לבדוק מה שלום אלכס, אבל לא עשיתי את זה. אני יכולה לטעון שלא מצאתי את הרגע הנכון או שלא ידעתי מה להגיד, אבל האמת היא שחששתי שהוא שוב יזכיר לי את עצמי, הפעם מהצד השני של החיים המזוינים.
3
את דרכי למכון הפתולוגי עשיתי באלפא רומיאו הישנה והמטרטרת, שראול הדביק לה מזמן את הכינוי ״רומיאו״ — המאהב הישיש שאני מסרבת להיפרד ממנו.
ראול אומר שאני נוהגת באותה פזיזות שבה אני שותה, מעשנת ומתחזקת הרגלי תזונה שמתאימים יותר לנער מתבגר מאשר לאישה בגילי. התקשרתי אליו שוב בעודי חותכת שני נתיבים כדי לעקוף מונית מדשדשת, והוא לא ענה. ניסיתי פעם נוספת רגע לאחר מכן, כשגנבתי רמזור כתום ושוב, לשווא, כשהחלטתי לעבור לנת״צ ושיזדיין הדו״ח, כי זה ממש לא היה הזמן לזחול בפקק. זעם ודאגה המשיכו לבעבע בי, מתחרים בהתרגשות ובסקרנות שעוררה בי השיחה עם אלכס. הדלקתי את הרדיו ונפלתי על ״Good Times Bad Times״ של לד זפלין.
באחת ממסיבות ההפתעה שראול תכנן, נזכרתי, הוא הזמין אותי לפגוש אותו במלון מטונף להשכרת חדרים לפי שעה ברחוב אלנבי בתל אביב. דפקתי על הדלת המוכתמת. ״תיכנסי,״ ראול אמר מבפנים. נכנסתי. ״קצת מגעיל פה, לא? מה עבר לך בראש?״ שאלתי בחשד.
״כן, קצת מגעיל. מגעיל ודביק, כמו החיים,״ ראול השיב בחיוך רחב והסתובב אל השידה, שעליה עמד הטייפ הנייד שלנו מהבית. בתוך כמה רגעים, רוברט פלאנט צרח ברמקולים ואנחנו התקלפנו מבגדינו, שרנו איתו וקפצנו עירומים מעלה ומטה על המצעים הדהויים של המיטה העצומה, שהיו מהודקים כשהגענו ונפרעו תחת כפות רגלינו. צרחנו במלוא גרונותינו את מילות השיר ששנינו אהבנו כל כך. שכחתי את הרצפה שנראתה לי שמנונית כשנכנסתי ואת המחשבות על האנשים שבילו בחדר לפנינו. הזין שלו, שדַי ואשכיו התנופפו מעלה ומטה בקצב קפיצותינו. לא היה לנו אכפת איך אנחנו נראים למרות שכל האורות דלקו. לבסוף צנחנו על גבינו, ריאותינו מתמלאות ומתרוקנות.
אחרי שנשימותינו הואטו, האצבעות שלנו התחילו לגשש, ובעקבותיהן הלשונות והשיניים. ליטפנו, נשמנו, נשפנו ונשכנו. הרגשתי כאילו אנחנו לא עושים את מה שגבר עושה עם אישה, אלא את מה שבשר עושה עם בשר. התערבבנו כמו כל הצבעים יחד ולא ניסינו ליצור בכוונה משהו יפה או מובחן. התערבלנו על המזרן שכבר התפשט ממצעיו ואז על הרצפה. האיברים שלנו התהדקו כנגד המרצפות הקרות, גרגרי אבק וחול זעירים ננעצו בעור שלנו.
אחרי שגמרנו, התנשמנו בשתיקה עד שנשמעה נקישה בדלת. התרוממתי, התעטפתי במגבת מחדר המקלחת הזעיר, פתחתי את הדלת ואספתי שתי מנות של המבורגר כפול וצ׳יפס שראול הזמין קודם לכן משליח שהתבונן בי בסקרנות. פרשנו את המזון המהיר על המיטה וטרפנו אותו בידינו, עדיין עירומים. האכלנו אחד את השני והתפקענו מצחוק למרות שלא סיפרנו אף בדיחה. כשהזמן עמד להיגמר ויתרנו על המקלחת הקבועה, התלבשנו ויצאנו מחייכים כל אחד לדרכו.
